מבט לתוך הנפש

ישבתי מולה על הספה והתחרטתי שלא ביטלתי, הרגיש לי כמו בזבוז זמן מוחלט כל הסשן הזה, אבל כבר הגעתי, אז החלטתי לשתף פעולה בכל זאת, רק שלא חלמתי להיכן הסשן המשעמם הזה יתפתח וכמה משמעותי הוא יהיה עבורי.

זה מספר חודשים שפרודתי ואני נפגשים לסירוגין אצל פסיכולוגית קלינית המתמחה בטיפול בילדים עם אוטיזם, לטיפול דיאדי עבור בייבי, זאת לאחר שהגענו להבנה שהוא זקוק לטיפול רגשי, ואנו - להדרכת הורים בגידול והחינוך שלו. לעיתים אף אנו נפגשים אצלה יחדיו, אך לרוב זה תור תור, והפעם (אתמול) זה היה התור שלי, וכאמור למרות שחשתי שהפעם זה בזבוז זמן, החלטתי בכל זאת לשתף אותה, ולו רק כדי למלא את הפגישה..

אחד הביטויים הבולטים לאוטיזם אצל בייבי הוא נוקשות חשיבה מסוימת שתוקעת אותו מול אתגרי יום יום מסוימים שיכולים להפטר בקלות אם רק יבחר לזרום ולעקוף אותם מאשר להתעקש שהם יסתדרו לפניו כבדרך המלך.

דוגמה נהדרת לכך ושגם תיארתי בפני הפסיכולוגית, הם האתגרים שמציב בפניו אחיו הקטן בן השנה וחצי (שאינו על הרצף) שחוטף או מנסה לחטוף לו מהידיים כל דבר מה שנראה לו מעניין. איך בייבי בן השש וחצי מגיב לאחיו הקטן בסיטואציה כזו? במקום להתנהל מולו עצמאית באחד מתוך אינספור האפשרויות כמו: להעיף אותו / לחטוף לו חזרה / להתרחק ממנו וכדו - הוא נשאר במקום ובוכה לי או לחילופין צועק על הקטן, אבל לא פועל אקטיבית בשום צורה עצמאית כדי לקחת שליטה על הסיטואציה, למרות שהוא נעלה על אחיו הקטן הן פיזית והן מנטלית בכמה וכמה דרגות.

לא משנה כמה ואיך הנגשתי ודאגתי להחדיר לו לתודעה שהוא אמור ואף מסוגל להתנהל בסיטואציה כזו לבד - הוא מתקשה מאד להפנים, ולמעט ההבנה שיש לקושי הזה קשר כלשהו לאוטיזם שלו - נבצר ממני להבין מה מהות הקושי שלו.

הרווח הראשון שלי בסשן ״המשעמם״ הזה, היה שהצלחתי לרדת לנפשו וכן להבין את מהות ושורש הקושי שלו.

תוך כדי שתיארתי בקול לפסיכולוגית את הדוגמה הנ״ל, הלכו הדברים והתבהרו, ומבלי משים עלתה לי ההבנה שיש מצב שהוא מצפה שדברים יתנהלו לפי חוקי ההגיון או הצדק הנוקשים. בעיניו, הוא זכאי לחלוטין לשחק בכל שטח בביתו הפרטי ללא שום הפרעה, ואין חולק שאחיו הקטן עושה מעשה שבעיקרו ״פסול״ בכך שהוא חוטף ממנו דברים. זהו מעשה חסר הגיון, חסר צדק וחסר סדר. רק שבעיני כל בר דעת המעשה נסלח מחמת גילו הקטן, אך בעיני אחיו הגדול מדובר במעשה פסול נקודה, ולפיכך, הוא פשוט לא מסוגל להביא את עצמו להתנהל בזרימה עם הסיטואציה, קרי - לנהוג בסלחנות כלפי אחיו ולמצוא פתרון ולהמשיך הלאה, כי בעיניו, לא הוא זה שאמור לפתור את המצב אלא העבריין, קרי - גוש המתיקות שרק רוצה לשחק עם אחיו הגדול.

בין אם תיאוריית ההבנה שלי נכונה או שלא, הפתרון של הפסיכולוגית היה אחד: הושט לו יד בדרך לפתרון. דהיינו, עד כמה שההסבר שלך הוא יסודי קשוב ומעולה ושבמקרים מסוימים גם עובד - יתכן שיש מקרים שהוא זקוק לקצת יותר מרק הסבר. אחוז בידו והראה לו את הפתרון בהמחשה מעשית. בתגובה אמרתי לה שחשבתי על הפתרון הזה, אך הוא סוג של קביים, והשאיפה שלי שהוא ידע להתמודד לבד ולא שיתרגל שאני פותר עבורו כל סיטואציה פשוטה, והיא הסבירה שאכן, הוא זקוק כרגע לקביים האלו, ועליי להראות לו את הדרך לפתרון בהמחשה שוב ושוב עד שבסופו של דבר ילמד לעשות זאת בעצמו לבד, עד שיסתגל לגמישות המחשבתית הזו שתבנה אצלו בהדרגה.

וכאן נפל לי חתיכת אסימון שהיה לי לרווח השני בסשן ״המשעמם״ הזה..

נזכרתי בילדותי שלי, באבי, שהוא אדם חרוץ והישגי בעשרים רמות מעל הסטנדרט, מהסובייטים האלו שלא מדברים מילה ורק עסוקים בעשייה ומביאים תוצאות פסיכיות בחיים, ובחוויות שלי מולו כילד, כבן, איך שהיה מנגיש לי כל דבר בהסברה הגיונית ויסודית, בדיוק כשם שאני נוהג עם בייבי שלי. ובדיוק כמו בייבי, בחלק גדול מהמקרים ההנגשה של אבי השיגה את מטרתה, אך בחלקים אחרים לא ממש, ובאותם מקרים שלא משנה כמה הוא הנגיש והסביר - הרגשתי שהתהליך גדול עליי, שאני לא מצליח להקיף אותו לחלוטין בתודעתי, שעם כל ההסבר אינני יודע בכלל איך לגשת אליו ומהיכן להתחיל, ובמקרים מסוימים שבעיניו היו מאד חשובים או סופר קריטיים - היה מתרגז או מביע שאת נפש ואכזבה אחת גדולה לנוכח חדלות האישים שלי, ואת תחושת חוסר האונים המזעזעת שחיה בתוכי עד היום כתוצאה מכך אינני יכול לשכוח.

וכך, באותם רגעים מול הפסיכולוגית הבנתי שלאבי לא היה מי שיספר לו שגם במקרה פשוט וכביכול פעוט שכזה - שאני צריך יד מדריכה וממחישה, ושלמרות שבעיניו זה נורא פשוט, עבורי זה מדי גדול, שאני צריך שלב ביניים נוסף בלמידה שלי שיגשר על הקושי.

וכשהבנתי זאת, והבנתי איזה ניתוק בין-דורי חיובי אני עושה בין אבי לבייבי שלי, ולומד לשדרג את ההורות וההקשבה שלי לבן שלי, ושאולי בזכות זה אצליח למלא טוב יותר את משימתי כהורה כלפיו - נמלאתי הכרת תודה שאין לתאר כלפי התובנה הזו וחיבקתי אותה בשתי ידיים, וכולי תקווה שאצליח ליישם אותה כראוי.

ודבר אחרון לסיום למי ששרד עד לכאן,
תמיד אנו שומעים מאנשים משפטים כמו ״אני לא אעשה לילדים שלי מה שההורים שלי עשו לי״, ועל זה אני תמיד אומר, שזה חשוב לזכור במה לא לחקות את ההורים שלנו, אבל חשוב הרבה יותר לזכור במה כן לחקות אותם, כי את הטוב שנתנו לנו, אפחד לא הבטיח שנדע להעביר הלאה לדור הבא שלנו.

היא התקשרה השבוע ואמרה שמאד חוששת לספר לי אבל הוא אמר לה בדמעות שהוא לא רוצה יותר ללכת לאבא שבתות כי קשה לו כל כך להתגעגע אליה כל הזמן.

האמת שזה לא ממש הפתיע אותי, הרי זה גם מה שהוא אמר לי בעצמו בשבתות האחרונות שלנו יחד, אבל עכשיו לשמוע את זה ממנה שהוא כבר מראש חושש להפרד ממנה גם אם זה לבוא אליי.. השאיר אותי אובד עצות איך עליי לנהוג בצומת ההורית החדשה הזו, שחלילה לא אחטא כלפיו.

יומיים אחר כך כשבאתי אליו בביקור השבועי שלנו, שוחחתי איתו על כך, ותוך כדי שיחה הצומת הזו התבהרה לי כמאליה והמסר שהעברתי לו בשיחה הזו היה שנכון שהוא רגיל יותר להיות עם אמא, אבל גם אני אבא שלו ואנחנו חייבים להשאר יחד ולמצוא פתרון לקושי, אתה חייב להיות גם עם אבא וגם עם אמא. הוא שתק וחייך, ואחרי כמה דקות ניגש אליי ואמר לי "אבא, אני אוהב אותך".

כשסיפרתי לה אחכ את השיחה שלי איתו היא חיזקה והצטרפה שזו ההחלטה הנכונה כמובן ושלא חשבה אחרת שיוותר על שבתות איתי רק בגלל שהוא מתגעגע, "רק למרות ההחלטה תהיה קשוב לו כשקשה לו ותן לתמלל את עצמו שלא ירגיש שמתעלמים מהתחושות שלו, אלא קשובים להם ולמרות קיומם או בגללם מקבלים החלטות בהתאם". והפעם אני הצטרפתי וחיזקתי.

לעצמי ציינתי שלא נחלשתי או נפגעתי מחוסר הרצון שלו אלא נהניתי מהאתגר ההורי הזה, כי הורות אמיתית היא מכלול, וכמו שהורים ללא ילדים כמהים להורות, ללילות חסרי שינה כשהם תינוקים, לריח של הטיטולים, לבלאגן בסלון או לקירות שוקולד ופרצופים מרוחים מחויכים וכפות רגליים שחורות, לריבים של גיל הטיפש עשרה ושלל החוויות גם הפחות נעימות לכאורה שהורות מספקת - אז זה היה עוד שלב כזה, חדש בדרכי כהורה, אבל מהנה וממלא.

אמא שלו טסה בראשון הבא, היא רצתה שהוא יהיה איתה בשבת שלפני אז ביקשה שאקח אותו גם השבת למרות שזה בעצם התור שלה. כמובן ששמחתי על ההזדמנות לבלות איתו שוב, אך לא יודע להצביע על מה.. משהו הרגיש לי לא נכון, פשוט לא נכון. ולא ידעתי להצביע על מה.

זה התבהר לי לחלוטין כששבת בצהריים התברר (ולא בדרך נחמדה) שהחמודי פינק בפופי על המיטה ואחכ רץ לשירותים ועשה לי עקבות שוקולד טרי לאורך כל הדירה.

פעם אחרונה שאני לא מקשיב לאינטואיציות שלי!!

שבוע טוב🖤

שבת קייצית ארוכה שלא נגמרת, כבר סיימתי את השנץ של שבת, סחטתי אותו עד תום וכבר בא לי להקיא מהמיטה. עוד מוצש שאשאר כנראה ער עד אמצע הלילה ואהיה עייף למחרת בעבודה.

מביט בגוף הזעיר שלצידי, חזהו נע חרישית מעלה ומטה בקצב איטי וקבוע, איבריו מפוזרים על המיטה בתנוחה ומיקום שונים לחלוטין מאלו שבהם הוא נרדם, וכמו בכל פעם - הוא מיקם את עצמו מתוך שינה צמוד צמוד אליי, כשהפעם למזלי הרב עקב רגלו מצאה קואורדינציית פגיעה שונה לנחות בה מאשר על פניי. אבל האמת שלא ממש היה אכפת לי אילו כן, הרגעים האלו שאנו יחד מזינים בי משמעות קיום אמיתית בכל פעם מחדש, וזה פשוט שווה הכל. גם עקב פתאומי לתוך הפרצוף.

נרכן מעט קדימה, מטה את ראשי ומניח אותו קלות על בטנו, עוצם את עיניי ומתמסר לרגע הזה. נותן לו להמשך עד שניה או שתיים, מרים שוב את ראשי, נושק לו קלות, וקם להמשיך בספר רומן בילוש המושבח שהתחלתי.

הספר כל כך משובח שאני מוצא את עצמי מדלג שורות מבלי לשים לב כי אני לא מצליח להכיל את המתח. מכריח את עצמי לחזור שוב לראש הפרק ולקרוא במתינות כל שורה מחדש ולתת למוחי לעכל את שלל הפרטים ורמזי המידע ששתל הסופר.

הכתיבה כל כך שואבת ומוחשית שאני חש את עצמי חווה את מנעד הרגשות של גיבור הסיפור שנקרע במלכודת בין רגשותיו ליפהפייה הפקחית שמגלה לו טפח ומסתירה טפחיים, לבין רצונו לפתור את פרשת הרצח שנתפרה עליו ועד כמה הוא יצטרך לפגוע בה כדי להוכיח את חפותו.

צל זעיר הוטל על דפי ספרי, הוא התעורר מסתבר, ובא לקבל את החיבוק מאבא שהיה שקוע בעולם אחר. לאחר החיבוק הוא פצח ברצף מונולוגים הקבוע שלו, החל ממחשבותיו על איך נמלים הולכות ועד לסיפורים מהגן ומי עשה לו מה ולמה. ״חלק מהאוטיזם שלו״, כפי שעדכנה אותנו כבר בהתחלה המטפלת שלו.

הקשבתי למונולוג אחד ושניים והגבתי בהמהומים בלתי מחייבים שככל הנראה סיפקו אותו כי הוא מיד המשיך למונולוג הבא. הפכתי את הרומן כשהוא פתוח והנחתי על השולחן ושאלתי אותו אם הוא רעב, הוא ענה שכן ובחר חטיף כלשהו מהארון.

בשקט שחזר לשרור כשאכל לאיטו את החטיף, חזרתי לרומן, עדיין מוצף מאד מחווית הקריאה הסוחפת, אך מהורהר קלות על העובדה שהוא כעת איתי, וסביר להניח שירצה שוב תשומת לב, במשמרת שלי. מה אני עושה עם זה?

חזרתי לקרוא, הקריאה כבר לא הייתה רציפה. היא ביקש את תשומת הלב שלו פעם אחר פעם והחלטתי שהוא יקבל אותה, כך שהקריאה הפכה לסירוגין ולא סוחפת כבתחילה, למרות שהייתי כבר בסוף הספר, וברגעי השיא של העלילה.

עדיין לא ברור לי מאיזה מניע בתוכי בחרתי להתמסר לצורך שלו בתשומת לב ממני על פני הדחף לשקוע ולמקסם חזרה את חווית הקריאה הלא שכיחה הזו שחוויתי. אם זה מרצון לשמור על תדמיתי בעיני עצמי כהורה טוב, האם מאהבתי אליו, או שפשוט ראיתי את הצורך שלו והייתי שם.

יהא המניע אשר יהא, במלחמה האחת הזו מיני רבות של כל הורה באשר הוא - ניצחתי. השכלתי להעדיף אותו על פניי, ואני מאושר וגאה על כך. וכמו שאומר חנן בן ארי בשירו האלמותי שמציף אותי בכל פעם מחדש:

רוצה להיות שם בשבילם בדיוק כמו שהבטחתי
לשבת בסופו של יום, לדעת שהצלחתי
בינתיים סופר נצחונות קטנים, מבסוט שלא ברחתי
לשירותים או למחשב, פשוט עצרתי והקשבתי
לסיפורים על ציפורים
למחשבות, לציורים
לחלומות שיום אחד יגשימו
לגיבורים, לנסיכות
עם העיניים השותקות
יש ים סודות אם באמת תקשיבו

שבוע טוב🖤

04:22 AM

הדבר שהכי מפחיד אותי באינטראקציה עם נרקיסיסטים ששקועים רק בעצמם היא הידיעה שכדי להתמודד איתם עליי לנהוג בם כמותם - באפס התחשבות, והפחד שאתרגל אפילו במשהו לקו החשיבה הזו כנראה מבעית אותי (מספיק כדי שלא אצליח לחזור ככ מהר לישון אחרי שפקחתי עיניים באמצע הלילה)

ספייס. האם הגוף שלי או הנפש שלי בוגדים בי? או שאני בגדתי בהם עד היום? וכי מה כבר חוויתי? בחורה יפה, נמוכה ממני, עם נפש עמוקה, שמקרינה איכות, וורבלית, ומעל הכל - לא פוחדת לגעת, להקשיב, להגיע לאינטימיות רגשית, שהעזה להעמיד אותי במקום. וכן, השמועס שהיא נתנה לי הזכיר לי קצת את מי שהייתי פעם. את הגינונים שהרבה זמן נטשתי. הרכות שלה מחד והחוזק שלה מאידך, והחושניות האגבית (כביכול) שהטריפההה אותי יותר מדי בקצב עולה לאורך כל השיחה.. ההבנה שלה בשליטה, החיפוש שלה אחר הנקודה העמוקה ביותר היכן הדברים מתחילים, ולגעת בסשן במקור ולא בסימפטום, הם שהטריפו אותי והעבירו בי תחושות וחשקים שכבר שכחתי איך מרגישים.

ושוב, מה בסך הכל קרה לי? מה כבר חוויתי? רצון להתמסר? למה? ומה עשיתי? ההנתי לכרוע ברך מולה ועוד באמצע הרחוב.. והערכה שלה לכך.. הליטוף הזה בראש ואחכ בלחי… האופוריה, הספייס הזה, הריח שלה שדבק בי - לא עוזבים אותי גם שעה אחרי שנפרדנו!! כולה פאקינג ליטוף בלחי!! אבל כן, זה היה ליטוף עם היררכיה ברורה, עם הקוטביות המושלמת הזו שאתה אכן נמוך ממני אך יקר באותה המידה ודווקא בגלל שאתה נמוך.. אז כנראה שאתה, באמת, אכן נשלט. וולקאם באק.

נכתב בעיקר בשביל עצמי ברגעים אלו מתוך ספייס קל אחרי הרבה יותר מדי זמן שלא חוויתי וששכחתי איך זה מרגיש, אחרי שהכרתי מישהי במסיבה וזרמנו לשיחה מדהימה וקולחת במשך שעות ושהזיזה בי קצת דברים מבפנים, אמנם לא נכנס לקשר שולטת ונשלט אבל רציתי לתת לה את המחווה הזו של כריעת ברך באמתע הרחוב ושהיא מאד העריכה ואהבה.. אז תרגישו בנח אם לא לגמרי הבנתם :)

(**נכתב במקור בעמוד הפייסבוק שלי.)

אז יש לי היום יומולדת לועזי, שזה נחמד אבל אני מבחינתי העברי הוא משמעותי יותר, רק שפייסבוק מציין את הלועזי וקיבלתי הרבה ברכות בפרטי ובציבורי, חלקם גם מכאלו שאיני מכיר (למה אתם צריכים לחכות ליומולדת שלי? אפשר להכיר גם סתם כך..), אז תודה לכל המברכים/ות, ו-2 מחשבות שמלוות אותי היום ושאני רוצה לשתף עמכם:

1. נחמדים, מכילים, בוגרים, וחושבים מחוץ לקופסא שאתם - אל תהיו במערכת יחסים מכל סוג שהיא לא הדדית על מלא. סמכו עליי מניסיון - זה לא יחזיק זמן ומעמד. ובהדדיות אני מתכוון שאתם מקבלים רווח לפחות כמו המשאבים שאתם משקיעים בקשר הזה. הרווח הוא כמובן סובייקטיבי והוא לא חייב להיות מאותו סוג שאתם משקיעים אלא במה שחשוב לכם. למשל, אם המשאב שאתם נותנים בקשר הוא ייעוץ והכלה אבל מקבלים חזרה משאב אחר כמו חום או פירגון או כל דבר שמספק אתכם - זוהי עדיין הדדיות, ו״עסקי״ ו״לוגי״ שזה נשמע - אבל כל מערכת יחסים מושתת על הבסיס העסקי הזה של תן וקח בין אם נרצה או שלא (חוץ מאוליייי הילדים שלנו, וגם זה לדעתי לא).

2. הטוב בחיינו תמיד מגיע. בזרם בלתי פוסק ובכמויות. רק ש-או שהוא לא תמיד מתוק, או שאנחנו לא יודעים לזהות אותו. מצפים לתוצאה או התפתחות מסוימת בחיינו, וכשקורה משהו אחר לגמרי - מתמרמרים, אבל לרוב אחרי מרחק זמן גדול עם קורטוב כנות עצמית יודעים להצביע למה זה בעצם היה לטובתנו. אז להודות על הכל ולהאמין שהכל לטובתנו.

האמת שהתובנות האלו הם מהמרכזיות שליוו אותי בשנה האחרונה, וברובד עמוק יותר ויותר מתקופה לתקופה. מבחור מרצה ומכיל ועם קיבולת מאד גדולה למדתי להציב יותר ויותר גבולות ולעמוד יותר ויותר על שלי, לצערי זה עלה לי בחברים מאד יקרים שמאד הערכתי, ולמרות שאני לא חף מטעויות, ושכואב לי על היעדרם, אני מרגיש שאני במסלול הנכון לי ומשתדל תמיד לחיות עם יד על הדופק ועם ביקורת, ולסלוח לעצמי כשאני טועה. ואני עףף על ההישג הזה בחיי. הוא משמעותי לי.

כנל בתובנה השניה. כמה עול ומתח לגמרי מיותרים יורדים מהנפש כשלומדים לקבל הכל באהבה. אין ספק שמראש צריך לעשות הכל כדי להצליח עם הכלים והנתונים שיש לנו, אבל למפרע? אין טעם להתייסר על העבר, רק להפיק ממנו לקחים להבא, ולהאמין שהכל אבל הכל זה לטובה. מקסימום בהמשך זה יתבהר ונדע להודות על הכל בלב יותר שלם.

מאחל לעצמי ולכם חבריי, המון שנים של הצלחה והגשמה עצמית והצבת מטרות, ים של התפתחות אישית, והמון טוב מתוק מתוק, לא מר ולא רחוק, שיגיע לכולנו ובקרוב🖤

3. עברתי אתמול טסט.

חג עצמאות שמח🖤🖤🖤🖤

כל מי שחווה אהבה הרגיש מן הסתם את ״בוסט״ האהבה או החיבור הרגשי לפרטנר/ית שלו/ה בעת האורגזמה. ההסבר המדעי לכך הוא שבעת האורגזמה מופרש חומר מסוים למח לאזור שאחראי על התחושות האלו. כך או כך אין חולק שהחיבור הרגשי בין פרטנרים מתעצם בעת האורגזמה, מקרב ביניהם, ומשפיע על הלאה על מערכת היחסים שלהם.

תנאי הכרחי לאפקט החיבור שמייצרת האורגזמה הוא שתהיה אינטימיות רגשית מוקדמת ברורה בין השניים. כשהיא קיימת ולוקחת חלק פעיל באקט המיני - או אז היא מתעצמת ומקבלת את הרווח שלה מהאורגזמה.

מה קורה לפרטנרים שאין ביניהם את האינטימיות הזו? איזה אפקט יש לאוקסיטוצין שמופרש בעת האורגזמה? מחוויה אישית שלי ומאחרים ששמעתי - לא מחקר מדעי - תחווה תחושת ריקנות, ירידה במצב הרוח, ולעיתים אף דיכאון שעלול להמשך מספר ימים.

הפילוסופיה האישית שלי - ולאו דווקא בעקבות חוויות אישיות - בנושא מין היא שהיא לא יותר מאשר פלטפורמה לאהבה. אמצעי. בשום אופן לא מטרה בפני עצמה. בדיוק כשם שתיאבון נועד לפתות אותנו לאכול כדי שלא נמות ברעב, או שעייפות נועדה למשוך אותנו לשינה כדי שלא נתמוטט מאפיסת כוחות, אך המיניות נוצרה כדי לחבר אותנו למין השני, ושבלעדי המשיכה המינית סביר להניח שלא היינו רואים שום סיבה לקיים מערכות יחסים עם המין השני. כך שהמיניות היא אמצעי להביא אותנו בני האדם לחיבור רגשי עם המין השני, לאהבה.

משכך, שימוש במין שלא למטרת חיבור נפשי ורגשי, יהיה בדיוק כמו ללעוס אוכל אך לירוק במקום לבלוע ולו רק כדי ״לספק״ את תאוות התיאבון, וכי הבטן תתמלא ונחוש תחושת שבע? האם נוזן מאותו אוכל ונקבל אנרגיות חדשות להמשיך הלאה? וודאי שלא. אדרבא, מערכת הטעם תשדר לקיבה שתיכף יגיע אוכל, הקיבה תכנס לפעולה ותפריש מיצי עיכול לקראת אוכל שלא יגיע והרעב רק יגבר ובעקבותיו ירידה באנרגיה וכל שאר ההשפעות השליליות הנלוות לכך. אותו הדבר גם במיניות שחוטאת למטרה שהיא אהבה. תאי המח יספגו את ״הורמון האהבה״, הנפש תתרגש ותצפה לקירוב רגשי שלא יקרה, מה שיוביל לצניחת אנרגיה, ירידה במצב הרוח ושאר הסימפטומים הנל.

תעשו אהבה, לא סקס.

״כדי למצוא את עצמך, אתה מוכרח להרשות לעצמך ללכת לאיבוד״.

(Eshel, 2023)

הערפל שבחוץ ממתין לך,
מזמין אותך לגלות בתוכו את עצמך מחדש,
שם, בין ערפּיליו, עמוד יראה כחבר,
וצלחת רעל כצפיחית בדבש.

אל תחשוש במסעך מלהחבט ולמעוד,
אל תחשוש מלהשרט ולבכות,
הערפל יהא לך ליד ימינך,
לעיתים תזהה בו את עצמך,
לעיתים הוא יחסוך ממך תחנות ״אושר״ שווא.

הוא נרך ומתווה דרכך,
הרשה לעצמך להתמזג עמו,
וזכור, בשבילים אלו שאתה צועד ונאבד -
התהלך הוא בעצמו אי פעם..
כשל, מעד, הסתנוור - וחשך..

בשבועה, נשאר באלו השבילים,
לשמש כמדריך לאלו הבאים,
לגלות להם את התקווה שבאפלה,
בכך שיהינו לזנוח אותה עצמה.

להפנים, שבשבילים נפתלים אלו,
הרוֹנין, הזאב הבודד,
ללא להקה וללא מאסטר -
מחזיק בסיכוי הטוב ביותר,
להוולד שוב מחדש, אחרי הערפל.

אז חגור את חרבך, רוֹנין,
ושלוף אותה אל תוך נדנהּ,
חסרת תועלת היא בתוך הערפל,
היא רק להזכירך
את כל אותן המלחמות שנחסכו ממך
אילולא הוא היה שם,
אילולא אבדת בתוכו,
מעצמך וממצגי שווא;

אילולא הפכת במסעך לרוֹנין,
אילולא ההנת לצעוד ללא מאסטר,
להאבד,
להתמזג עם הערפל,
ולהוולד אחריו שוב פעם, מחדש.

הוא רגיל שאנחנו מתארחים אצל אחיות שלי כשאנחנו שבתות ביחד. שם יש תחושת משפחתיות וילדים בגילו לשחק איתם. לכן השבת כשזה לא קרה, הוא בשלב מסוים ביקש ללכת לאמא.

זה ממש השפיע עליי. היא נשארה בדירה המפנקת שלנו שבה הוא גדל וזוכר את עצמו מהרגע הראשון, ואליי הוא מגיע לפעמים ליחידה הקטנה שלי. ברור שהוא מזוהה איתה יותר ומרגיש שהיא יותר החיים הרשמיים שלו, עם הבית המוכר שלו. אבא הוא סתם סוג של ממלא מקום כלשהו.

נתתי למחשבות האלו 5 דקות בדיוק ואז הצעתי לו שנלך לגינה. הבחור צרח משמחה ופצח במסע דילוגים ושאגות אושר שדי מהר התדרדרו למשהו שלא היה מבייש טקס קרב אינדיאני עתיק שהיה מטיל מורך ופיק ברכיים גם באויב הקשוח ביותר.

התחמשתי בשניצל שהוא אוהב, תיקיית היצירות שלו מהגן, ספר משובח של לי צ׳יילד, בקבוק סודה כי עברתי גיל 30 ואני מריח את הקבר וכבר אין לי הנאות בחיים, ובאומץ לא ברור ניגשתי לכדור האנרגיה ויצאנו יחד לגינה.

בדרך לגינה שאלתי אותו אם הוא מעדיף ללכת לאמא או לגינה. הוא אפילו לא חשב כשענה לי שלגינה, ואני המהמתי לעצמי ״כמו שחשבתי״… סהכ היה משועמם אצלי בדירה הקטנה. זה לא שהוא מעדיף אותה על פניי. וחזרתי לנפח שוב את החזה.

הוא חטף הלם קטן כשגילה שהפעם אני לא מתכוון לשחק איתו בעצמי בגינה אלא רק להשקיף עליו מהספסל. ״אתה לא רואה כאן עוד אבות בגודל ובמשקל שלי מודדים על עצמם את הנדנדה נכון? אז תהנה עם שאר הילדים אני קורא ספר״.

ההחלטה לא הייתה לו קלה. דקות ארוכות הוא נשאר לידי בתקווה שאשתכנע לקום לשחק איתו, אבל כשנוכח שאבא נחוש, הוא החל קצת להתרחק.

לצפות שמיד יתערה עם שאר הילדים היה מוגזם ממני לצפות. אחרי הכל הוא אוטיסט, אבל זו כן הייתה התקדמות בעיניי שהוא הסכים להתרחק ממני בכלל גם אם זה לא היה בשביל המתקנים ושאר הילדים בגן, אלא כדי להתעלל בקבוצת יונים שלווה ולרדוף אותן עד חורמה.

עוד 2 דקות של התבוננות בו מצידי והופ שקעתי בנבכי ריצ׳ר מנסה לחלץ את רת׳רפורד ממזימה כלשהי שכרוכה בהרבה אלימות אסטרטגית ודם.

תארו לכם כמה נדהם הייתי כשהרמתי אחרי עשר דקות את העיניים מהספר רק כדי לראות את הביישן האוטיסט שלי רץ לאורכה ולרוחבה של הגינה באותן זעקות אינדיאניות ממקודם, מצלק נפשית למוות את היונים המסכנות, אבל הפעם מאחוריו להקת ילדים משולהבת שהייתה מורכבת ברובה מבנות ובן אחד בלבד שהיה כל כך קוקסינל שהוא השתרך בקושי בסוף קבוצת הבנות שבראשה התכשיט שלי רודף היונות משמיד הציפורים הראשון לשמו.

המדהים בעיניי היה שהוא כלל לא התרגש מהכת הקטנה שהתהוותה מאחוריו בהערצה. הוא לא נתן לה שום משקל בהתנהגות שלו. גם לא לעצות שכל הבנות ניסו לתת לו לייעל את שיטות הציד שלו (זה הזכיר לי את המשפט האלמותי של אבי ״כל עצלן נהיה יועץ״…), הוא היה מפוקס לחלוטין על ההנאה שלו. ואז זה היכה בי שוב: מנהיגים ומובילי דעת קהל נוצרו מחומר שמתמקד לחלוטין במטרה שלהם ובצעד הבא שיקדם אותם לשם, ובו בלבד. לא לדעת הקהל ומה חושבים עליהם ואיך הם ייצטיירו. כפרה על הבן המנהיג שלי.

בשלב מסוים הוא נוכח לדעת שהוא לא יצליח לתפוס את היונים, אז הוא החליט להוריד עליהם גשם. כן. זאת הייתה שיטת הביצוע: הוא ניגש אליי כשהרמון המעריצות משתרך אחריו, והכריז שהוא הולך להתפלל להשם שיוריד גשם ובלי לחכות שניה נוספת הוא הרים עיניים לשמיים וצרח מכל הלב הטהור והתמים שלו ״משיב הרוח ומוריד הגשם ותן טל ומטר לברכה. הרבה עננים בשמיים אולי ירד גשם היום בצהריים. אבינו מלכנו שלח רפואה שלמה לכל חולי עמך בית ישראל, לאבא ואמא ולכל המשפחה בריאות שלום והצלחה״ ומבלי להסדיר נשימה או לתת יחס לליטרלי כל הגן כולל ההורים ושאר הילדים שהשתתקו לגמרי או לאב ההמום שהסמיק כהוגן אך שבחר לתת לו לבטא את עצמו וכוסומו העולם - הוא חזר לרדוף אחרי היונים.

בתוך כל ההתאוששות של כלל הגן (ואני לא מגזים בתיאורים שלי אגב), שמתי לב שהתפתחה לה מעריצה ראשית בתוך עדת הבנות מאחוריו, שממש נדבקה אליו. היא הייתה ממש יפה, אבל לא משנה כמה היא ניסתה לתפוס את תשומת ליבו הוא פשוט היה אדיש אליה ונתן לה יחס מינימלי על גבול המנומס. לא שזה ריפה את ידיה אבל זה בהחלט גרם לי לחשוב האם זה רק הוא או שזה גנטי ושגם אני מתנהג כך עם בנות בלי לשים לב..

עבר זמן, היונות המשיכו להרדף למוות, האמהות אספו אט אט כל אחת את ילדתה, עדת המעריצות התפזרה, אבל רק אחת עקשנית נשארה. אותה מעריצה ראשית שלא וויתרה על תשומת הלב שלו.

בסופו של דבר גם אמה קראה לה לבוא, היא נכנעה והצטרפה אליה. הוא היה בקצה השני של הגינה. הבטתי בהן מתרחקות, כשלפתע היא נעצרה בנחישות ואמרה לאמה שהיא חייבת ללכת לומר שלום. רצה אליו בריצה רומנטית, שערה מתנופף, חוצה את הגן לאורכו כשאש האהבה בעיניה.. לגמרי היה מתאים סלואו מושן.. ובחיי שקינאתי בו שמישהי תרוץ אליי ככה.. היא הגיעה אליו ואמרה לו שהיא הולכת ושלום. הוא היה מספיק שקוע במרדף היונים ולא התייחס אליה. או אידיוט. אולי כמו אבא שלו.

ספרתי 3 ניסיונות מלאים שלה להשיג את תשומת ליבו וכבר די ריחמתי עליה. בסוף נכנעה וחזרה לאמה קצרת הרוח.

חמש דקות אחכ הוא חזר אליי ושאל איפה הילדה ששיחקה איתו. ״היא קראה לך ולא שמעת״, אמרתי לו, ״היא ממש רצתה שתענה לה ולא שמעת״. הבטתי בהחמצה המתהווה בעיניו ולא יכולתי שלא לתהות האם הוא באמת שיקוף לאבא שלו, שאולי גם הוא לא יודע לזהות חיזור ורצון לתשומת לב מצד בנות.

חזרנו הביתה והוא עלה לישון.
בסוף לא ירד גשם על היונים.