סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מבט לתוך הנפש

לפני חודש. 18 במרץ 2024 בשעה 11:14

״כדי למצוא את עצמך, אתה מוכרח להרשות לעצמך ללכת לאיבוד״.

(Eshel, 2023)

 

הערפל שבחוץ ממתין לך,
מזמין אותך לגלות בתוכו את עצמך מחדש,
שם, בין ערפּיליו, עמוד יראה כחבר,
וצלחת רעל כצפיחית בדבש.

אל תחשוש במסעך מלהחבט ולמעוד,
אל תחשוש מלהשרט ולבכות,
הערפל יהא לך ליד ימינך,
לעיתים תזהה בו את עצמך,
לעיתים הוא יחסוך ממך תחנות ״אושר״ שווא.

הוא נרך ומתווה דרכך,
הרשה לעצמך להתמזג עמו,
וזכור, בשבילים אלו שאתה צועד ונאבד -
התהלך הוא בעצמו אי פעם..
כשל, מעד, הסתנוור - וחשך..

בשבועה, נשאר באלו השבילים,
לשמש כמדריך לאלו הבאים,
לגלות להם את התקווה שבאפלה,
בכך שיהינו לזנוח אותה עצמה.

להפנים, שבשבילים נפתלים אלו,
הרוֹנין, הזאב הבודד,
ללא להקה וללא מאסטר -
מחזיק בסיכוי הטוב ביותר,
להוולד שוב מחדש, אחרי הערפל.

אז חגור את חרבך, רוֹנין,
ושלוף אותה אל תוך נדנהּ,
חסרת תועלת היא בתוך הערפל,
היא רק להזכירך
את כל אותן המלחמות שנחסכו ממך
אילולא הוא היה שם,
אילולא אבדת בתוכו,
מעצמך וממצגי שווא;

אילולא הפכת במסעך לרוֹנין,
אילולא ההנת לצעוד ללא מאסטר,
להאבד,
להתמזג עם הערפל,
ולהוולד אחריו שוב פעם, מחדש.

לפני חודש. 2 במרץ 2024 בשעה 20:51

הוא רגיל שאנחנו מתארחים אצל אחיות שלי כשאנחנו שבתות ביחד. שם יש תחושת משפחתיות וילדים בגילו לשחק איתם. לכן השבת כשזה לא קרה, הוא בשלב מסוים ביקש ללכת לאמא.

זה ממש השפיע עליי. היא נשארה בדירה המפנקת שלנו שבה הוא גדל וזוכר את עצמו מהרגע הראשון, ואליי הוא מגיע לפעמים ליחידה הקטנה שלי. ברור שהוא מזוהה איתה יותר ומרגיש שהיא יותר החיים הרשמיים שלו, עם הבית המוכר שלו. אבא הוא סתם סוג של ממלא מקום כלשהו.

נתתי למחשבות האלו 5 דקות בדיוק ואז הצעתי לו שנלך לגינה. הבחור צרח משמחה ופצח במסע דילוגים ושאגות אושר שדי מהר התדרדרו למשהו שלא היה מבייש טקס קרב אינדיאני עתיק שהיה מטיל מורך ופיק ברכיים גם באויב הקשוח ביותר.

התחמשתי בשניצל שהוא אוהב, תיקיית היצירות שלו מהגן, ספר משובח של לי צ׳יילד, בקבוק סודה כי עברתי גיל 30 ואני מריח את הקבר וכבר אין לי הנאות בחיים, ובאומץ לא ברור ניגשתי לכדור האנרגיה ויצאנו יחד לגינה.

בדרך לגינה שאלתי אותו אם הוא מעדיף ללכת לאמא או לגינה. הוא אפילו לא חשב כשענה לי שלגינה, ואני המהמתי לעצמי ״כמו שחשבתי״… סהכ היה משועמם אצלי בדירה הקטנה. זה לא שהוא מעדיף אותה על פניי. וחזרתי לנפח שוב את החזה.

הוא חטף הלם קטן כשגילה שהפעם אני לא מתכוון לשחק איתו בעצמי בגינה אלא רק להשקיף עליו מהספסל. ״אתה לא רואה כאן עוד אבות בגודל ובמשקל שלי מודדים על עצמם את הנדנדה נכון? אז תהנה עם שאר הילדים אני קורא ספר״.

ההחלטה לא הייתה לו קלה. דקות ארוכות הוא נשאר לידי בתקווה שאשתכנע לקום לשחק איתו, אבל כשנוכח שאבא נחוש, הוא החל קצת להתרחק.

לצפות שמיד יתערה עם שאר הילדים היה מוגזם ממני לצפות. אחרי הכל הוא אוטיסט, אבל זו כן הייתה התקדמות בעיניי שהוא הסכים להתרחק ממני בכלל גם אם זה לא היה בשביל המתקנים ושאר הילדים בגן, אלא כדי להתעלל בקבוצת יונים שלווה ולרדוף אותן עד חורמה.

עוד 2 דקות של התבוננות בו מצידי והופ שקעתי בנבכי ריצ׳ר מנסה לחלץ את רת׳רפורד ממזימה כלשהי שכרוכה בהרבה אלימות אסטרטגית ודם.

תארו לכם כמה נדהם הייתי כשהרמתי אחרי עשר דקות את העיניים מהספר רק כדי לראות את הביישן האוטיסט שלי רץ לאורכה ולרוחבה של הגינה באותן זעקות אינדיאניות ממקודם, מצלק נפשית למוות את היונים המסכנות, אבל הפעם מאחוריו להקת ילדים משולהבת שהייתה מורכבת ברובה מבנות ובן אחד בלבד שהיה כל כך קוקסינל שהוא השתרך בקושי בסוף קבוצת הבנות שבראשה התכשיט שלי רודף היונות משמיד הציפורים הראשון לשמו.

המדהים בעיניי היה שהוא כלל לא התרגש מהכת הקטנה שהתהוותה מאחוריו בהערצה. הוא לא נתן לה שום משקל בהתנהגות שלו. גם לא לעצות שכל הבנות ניסו לתת לו לייעל את שיטות הציד שלו (זה הזכיר לי את המשפט האלמותי של אבי ״כל עצלן נהיה יועץ״…), הוא היה מפוקס לחלוטין על ההנאה שלו. ואז זה היכה בי שוב: מנהיגים ומובילי דעת קהל נוצרו מחומר שמתמקד לחלוטין במטרה שלהם ובצעד הבא שיקדם אותם לשם, ובו בלבד. לא לדעת הקהל ומה חושבים עליהם ואיך הם ייצטיירו. כפרה על הבן המנהיג שלי.

בשלב מסוים הוא נוכח לדעת שהוא לא יצליח לתפוס את היונים, אז הוא החליט להוריד עליהם גשם. כן. זאת הייתה שיטת הביצוע: הוא ניגש אליי כשהרמון המעריצות משתרך אחריו, והכריז שהוא הולך להתפלל להשם שיוריד גשם ובלי לחכות שניה נוספת הוא הרים עיניים לשמיים וצרח מכל הלב הטהור והתמים שלו ״משיב הרוח ומוריד הגשם ותן טל ומטר לברכה. הרבה עננים בשמיים אולי ירד גשם היום בצהריים. אבינו מלכנו שלח רפואה שלמה לכל חולי עמך בית ישראל, לאבא ואמא ולכל המשפחה בריאות שלום והצלחה״ ומבלי להסדיר נשימה או לתת יחס לליטרלי כל הגן כולל ההורים ושאר הילדים שהשתתקו לגמרי או לאב ההמום שהסמיק כהוגן אך שבחר לתת לו לבטא את עצמו וכוסומו העולם - הוא חזר לרדוף אחרי היונים.

בתוך כל ההתאוששות של כלל הגן (ואני לא מגזים בתיאורים שלי אגב), שמתי לב שהתפתחה לה מעריצה ראשית בתוך עדת הבנות מאחוריו, שממש נדבקה אליו. היא הייתה ממש יפה, אבל לא משנה כמה היא ניסתה לתפוס את תשומת ליבו הוא פשוט היה אדיש אליה ונתן לה יחס מינימלי על גבול המנומס. לא שזה ריפה את ידיה אבל זה בהחלט גרם לי לחשוב האם זה רק הוא או שזה גנטי ושגם אני מתנהג כך עם בנות בלי לשים לב..

עבר זמן, היונות המשיכו להרדף למוות, האמהות אספו אט אט כל אחת את ילדתה, עדת המעריצות התפזרה, אבל רק אחת עקשנית נשארה. אותה מעריצה ראשית שלא וויתרה על תשומת הלב שלו.

בסופו של דבר גם אמה קראה לה לבוא, היא נכנעה והצטרפה אליה. הוא היה בקצה השני של הגינה. הבטתי בהן מתרחקות, כשלפתע היא נעצרה בנחישות ואמרה לאמה שהיא חייבת ללכת לומר שלום. רצה אליו בריצה רומנטית, שערה מתנופף, חוצה את הגן לאורכו כשאש האהבה בעיניה.. לגמרי היה מתאים סלואו מושן.. ובחיי שקינאתי בו שמישהי תרוץ אליי ככה.. היא הגיעה אליו ואמרה לו שהיא הולכת ושלום. הוא היה מספיק שקוע במרדף היונים ולא התייחס אליה. או אידיוט. אולי כמו אבא שלו.

ספרתי 3 ניסיונות מלאים שלה להשיג את תשומת ליבו וכבר די ריחמתי עליה. בסוף נכנעה וחזרה לאמה קצרת הרוח.

חמש דקות אחכ הוא חזר אליי ושאל איפה הילדה ששיחקה איתו. ״היא קראה לך ולא שמעת״, אמרתי לו, ״היא ממש רצתה שתענה לה ולא שמעת״. הבטתי בהחמצה המתהווה בעיניו ולא יכולתי שלא לתהות האם הוא באמת שיקוף לאבא שלו, שאולי גם הוא לא יודע לזהות חיזור ורצון לתשומת לב מצד בנות.

חזרנו הביתה והוא עלה לישון.
בסוף לא ירד גשם על היונים.

לפני חודש. 29 בפברואר 2024 בשעה 17:40

אני אמנם נשלט בגדול, ואוהב את זה יותר, אבל בשנתיים האחרונות, עברתי תהליכים מאד משמעותיים עם עצמי (כל חיי בעצם) שבחלקן בנו בי ביטחון וערך עצמי שמעולם לא היה לי, ושלהפתעתי התבטאו גם בגישה שלי מול נשים. משהו אסרטיבי יותר החל לצאת, יציב יותר, פחות חושש וכנוע מבעבר. הענקתי לעצמי בתהליכים האלו חיזוק פסיכי לעמוד שדרה המנטלי שלי. ולתוך כל זה הכרתי בשנה האחרונה מישהי שהוציאה ממני את השולט שבי ובענק.

הכרנו במפגש חברים רגיל באיזה בר. היא לא הפסיקה להסתכל עליי ובשלב מסוים קנתה לי צייסר וודקה.

היא ידעה היטב מה היא רוצה, ולאט לאט התחילה להתקרב אליי יותר ויותר. התחילה לרקוד צמוד אליי ולהתחכך בי בלי הפסקה. המבט שלה בעיניים פשוט זעק לי ״תהפוך אותי לזונה המטונפת שלך״.

האמנתי למה שהעיניים האלו סיפרו לי.

תוך כדי ריקוד, לחשתי לה באוזן שתחכה לי עוד 15 דקות בדשא מחוץ לבר.

כשיצאתי לדשא, היא חיכתה לי שם כמו ילדה טובה. משותקת מהתרגשות. היה קפוא בחוץ. אני הייתי עם מעיל עבה, וגם היא.

לקחתי אותה לפינה קצת חשוכה בפארק, נדהמתי מרמת הציות שלה. כל נגיעה שלי בה נענתה בציות מוחלט. הבטתי בפניה, הפוקוס העוצמתי שלה בפנים שלי לא השאיר מקום לספקות. היא כלי בידיי.

הורדתי לה את המעיל, תחתיו התגלה בגד דקיק וחשוף כלשהו שגברים לא יודעים לזהות. הפטמות שלה הזדקרו בשניות בקור הנוראי ששרר שם. בפניה הממוקדות לא זז שריר שיראה שקר לה.

הסתובבתי סביבה באיטיות, בוחן אותה מכל הכיוונים. היא לא הייתה שחיפית. קצת מלאה אבל בפרופורציות הנכונות ומרופדת היטב במקומות הנכונים. עסיסית לגמרי. היא לא סובבה את ראשה אחריי, נשארה נטועה במקומה, לא עושה דבר מעבר למה שהתבקשה לעשות. רמת הפוקוס הזו הדהימה אותי יותר ויותר מרגע לרגע.

שלחתי יד וחפנתי את אחד משדיה, כמה שניות אחכ חפנתי בידי השניה את השני. עיניה מצמצו לרגע בעונג ובגופה עבר גל רפיון לרגע אך היא שבה והזדקפה כמקודם.

השלחתי את ידי דרך המחשוף בבגד הדקיק שלה, עורה היה קר כקרח, לרגע התוודעתי שוב לכמה קפוא היה בחוץ באותו רגע.

מיששתי חפנתי ולשתי את שדיה מבעד למחשוף. מתעכב קלות על הפטמות.

חילצתי את אחד משדיה דרך המחשוף החוצה. הוא קיפץ החוצה במלוא תפארתו. עסיסי גדול שמנמן וזקוף. אחד היפים שראיתי. אחיו הצטרף אליו במהרה, והמחזה היה מרהיב. בחורה בפינה שקטה וחשוכה בפארק עומדת בהכנעה מלאה מול גבר שחווה לראשונה את השליטה מהצד השולט.

ניגשתי אליה, עטפתי את ראשה בין כפותיי והתנשקתי איתה לכמה שניות ארוכות. חש את שדיה נמחצים כנגד גופי.

התפניתי אליהם. תחילה בעדינות, וכשהרגשתי שהחום הפנימי שלה עלה מספיק, הגברתי לחץ ואגרסיביות. צבטתי, משכתי, תלשתי, ואז עינגתי בעדינות, נישקתי, מצצתי, ינקתי, ואז שוב סטרתי, נשכתי, דגדגתי. ובכל פעם שהרגשתי שהיא מדביקה את הקצב מבפנים - הגברתי אותו מבחוץ על פטמותיה.

לפתע הפרתי את השתיקה ושאלתי אותה אם קר לה, היא בלעה את רוקה פעמיים, עיניה היו חצי חולמניות, ניכר בבירור היה שהיא באיזשהו ספייס הגון. חזרתי שוב על השאלה והיא ענתה שלא והיא רק מטפטפת כהוגן.

שאלתי אותה מה לדעתה מגיע לה שהיא הייתה כל כך צייתנית, ובאותה חולמניות אופורית היא ענתה שמגיע לה לרדת לי.

אז רדי על הברכיים עניתי לה. היא צנחה באחת על ברכיה, פתחה בידיים רוטטות את אבזם החגורה, התקשתה מעט לפתוח את הרוכסן. המכנס הופשל כלפי מטה, חושף בוקסר מתוח כהוגן, עם סימני רטיבות קלים במרכז המתיחה..

הקפיצה שלו החוצה כשהיא הפשילה את הבוקסר קצת הזכירה לי את השדיים שלה כשקיפצו החוצה מהבגד שלה.

היא סקרה אותו לכמה שניות, כבוחנת מהיכן להתחיל. ואז החלה ללקק אותו לכל אורכו ולמשוח אותו ברוק שלה.

היה קפוא בחוץ, והניגוד בינו לבין הטמפרטורה בתוך הפה שלה נתן תחושה מדהימה. היא פשוט ריירה עליו, נותנת לו למלא את כל חלל פיה. היא התענגה על כל שניה, על כל ווריד בולט ועל כל רגש חנק שהיא חשה ממנו.

היא מצצה שאבה ינקה ובלעה אותו בכל מה שיש לה בלי רחמים. חשתי את הוואקום החזק ששרירי הפה והלשון שלה יצרו עליו. הרגשתי את הגירוי מגיע. עוד מציצה והעוד גל. על יניקה ועוד גל, עוד שפשוף ועוד גל. עוד ליקוק לשון נכון שמתעכב בדיוק על קצה הכיפה התחתונה, מביא את הגירוי לסף, מרגיש את זה מגיע ולוחש לה ״הכי עמוק שלך״ והיא בבת אחת מכניסה שוב את כולן עד הסוף, חופנת לי את פלחי התחת בשתי ידיה ומדחיקה אותו עמוק שאפשר לתוכה, וזה הגיע.. גלים של גלים עוצמתיים ישירות לבית הבליעה שלה, ובמקצועיות מדהימה היא החלה שוב לשפשף אותו קלות תוך כדי גלי השפיכה כמעודדת אותו לשפוך הכל ובעוצמה. וזה עבד לה. אני לא הכרתי את הביצועים האלו. זו הייתה הגמירה הארוכה ביותר שלי. כששאלתי אותה למה היא לא יורקת את הזרע שלה היא הסתכלה עליי במבט מוזר ״בלעתי את זה״, היא אמרה בטון מבולבל, ״למה מה חשבת שאעשה עם זה?״, היא שאלה.

לא עניתי. רק חייכתי בשקט ונתתי לתחושת העונג המנטלית שאפפה אותי מהמידע הזה למלא אותי, וחשבתי לעצמי ״אז ככה זה מרגיש כשהיא בולעת לך..״.

לפני חודש. 27 בפברואר 2024 בשעה 17:11

אחד הציטוטים המטלטלים שנחרטו לי חזק בתודעה.

לפני חודש. 24 בפברואר 2024 בשעה 21:14

קראתי מקודם פוסט של מישהי שמתארת סיטואציה שבו היא אומרת לנשלט שלה שהיא גאה בו בשעה שהיא לא מתכוונת לכך. עכשיו אינני יודע מאיזה מקום היא התנהלה איתו כך אבל זה גרם לי לחשוב.

כנשלט, השאיפה האישית שלי היא לתת כמה שאני יכול מעצמי ובכל רובד לשולטת שלי. כמה שתצליח לקחת וכמה שאני אצליח להשתעבד - מבורך מבחינתי. בגוף, נפש, רוח, נשמה - כמה שיותר.

אבל, המיינד שלי תמיד היה שהיא מתנהלת איתי ביושר. כלומר, היא תיקח מה שהיא רוצה, ובכל דרך שהיא רוצה כל עוד גלויים אחד עם השניה, בין אם זה בהשפלה, בביזיון, בניגוד לרצוני ומה לא. אבל האם יש שלב של התמסרות אליה גם כשהרצון שלה הוא לשקר לי? את הגוף, הנפש, הרוח, וגם את הכבוד האישי - אהיה מוכן לשעבד, אבל האם גם את האמון שלי? את המוסר האישי בינינו?

האם ארצה להשתעבד עד כדי כך שאסכים גם לאבד גם חוט ההגיון הזה של אמון? ואם כן - עד איזו רמה של חוסר אמון זה מגיע? כי שקר הרי זו בגידה באמון ברמה מסוימת, יש רמות נסבלות ונסלחות, ויש שלא.

השאלה מגיעה ממקום מהותי, כי הרי אנו בני האדם מורכבים מפאזל של מחשבות, דעות, רגשות, רצונות, גישות, תכונות, מידות, חשקים וכו. וכנשלט, אני כבן אדם מוכן להגביל את עצמי, לוותר על חלקים רבים מהמרכיב הכולל שלי כבן אדם, בשביל השולטת שלי. על החשקים, רצונות וכו. ומהות השליטה היא שהיא לוקחת אותי כבן אדם, את כל המכלול הזה, ומשעבדת אליה. שזה עצום. וזה מצריך כח וידע והמון אחריות. אבל עדיין, היא רואה בי בן אדם, שכדי לשעבד היא נזקקת לתהליכים וטקטיקות מסוימות. אבל ברגע שהיא מתחילה לנהוג בי בחוסר אמון, לכאורה יש כאן אמירה ש״אני לא רואה אותך אפילו כבן אדם״, אני לא חייבת להיות אמיתית מול המכלול הזה שמרכיב אותך כאדם.

והנקודה הזו בדיוק, היא נקודת מפתח האם אפשר לקחת זאת כשלב עמוק ואחר לגמרי בשיעבוד, שאתה מוסר לגמרי את האני שלך עבורה ומוכן לסבול חוסר אמון, ומשכך - כל חוסר אמון. או,  שזו נקודת מפנה שמשנה את הכל. כי הצורך שלי להשלט הוא כבן אדם, למכלול שמרכיב אותי יש צורך להשתעבד, שישנו אותו בכח, שיגבילו אותו, אבל ברגע שכבר לא מחויבים לאמון מולו, כמו שלא חייבים אמון מול בעל חיים או חפץ - האם עדיין אני ארגיש את ההנאה והסיפוק מהשיעבוד, או שארגיש כחפץ אמיתי מולה וממילא לא רצון או צורך נפשי להשתעבד לה.

מקווה שהצלחתי להעביר את עומק השאלה.

לפני חודש. 20 בפברואר 2024 בשעה 10:10

אז חזרתי, אחרי כמה שנים טובות שיצאתי מכאן. מכאן ומעולם הבדסמ בכללי.

הגעתי לכאן בעבר כילד. תם. טהור. חכם מדי שכלית אך בפער עצום מול הבגרות הרגשית. גדוש ומטפטף רצון וכוונות טובות. עם משאלה אחת פשוטה: לממש את עצמי במשבצת שראיתי את עצמי מגיל 4-5. כילד מבית דתי, ללא אינטרנט או גישה כלשהי למידע שיעזור לי להבין שאני מבלי לדעת, חלק אמיתי, טבעי ומולד לקהילה מיוחדת. 

לאחר שנחשפתי לעולם, למושגים, לכך שאני לא היחיד עם המשיכות ה״מוזרות״, נכנסתי לכאן, לכלוב, בעיניים נוצצות, מוכן לכבוש את העולם. לממש את עצמי במקסימום, עד הסוף. להוכיח את עצמי ולהפוך מישהי אחת למאושרת באדם.

זה לא ממש קרה. שרצו כאן אז בהמוניהן מי שלמפרע הבנתי כמתחזות שכל מטרתן כאן היה לנצל כספית. ובכללי מלכות נייר למיניהן שבינן לבין שליטה גלקסיות שלמות מפרידות. כאלו שיפנו אליך ישירות ככלבלב וינחיתו עליך משימות עוד לפני שהספקתם להחליף מילה.

אז נשבר לי ויצאתי. הכלוב כמקום המרכזי עבורי לבית של חברי הקהילה, נתפס בעיניי כשלילי. התמקדתי במערכות יחסים וניליות, השלמתי הרבה ידע חסר שכדתי מבית לא היה לי איך ללמוד. על חיזור, דייטינג, תקשורת, מי אני ומה הצרכים שלי בזוגיות ועוד המון כלים חשובים וקריטיים. אך הבדסמ תמיד היה חסר לי. תמיד קונן לי אי שם בפינה, בפרונט של המח.

אז חזרתי. נותן לעצמי צאנס נוסף להשיג את החלום הישן והטוב שלי. ובין לבין, בימים הראשונים שלי לחזרה לאתר, אינני יכול שלא לתהות, האם זה רק אני, או שכל אותן מתחזות ומלכות נייר למיניהן שבעבר שרצו כאן נעלמו כליל מהנוף? כל מה שאני רואה בינתיים אלו פרופילים שפויים ונורמטיביים, עד כמה שחברי הקהילה כאן מסוגלים להכיל נורמטיביות..

האם הכלוב באמת השתנה?

לפני 7 חודשים. 13 בספטמבר 2023 בשעה 9:43

מאז שאני פרוד, כבר מעל חודשיים שאני קבוע בימי שני מוציא את הבייבי שלי מהגן ולוקח אותו לאחר צהריים משותף, מלא בחוויות של אב ובן.

אחד הסימפטומים האפשריים לאוטיזם הוא קהות רגשית לזולת, ולעיתים אף חוסר יכולת לחוש אמפטיה. העבודה המרכזית שלנו כהורים בנקודה זו היא לעזור לו לבנות קשר בין תחושותיו בסיטואציות מסוימות לבין תחושות הזולת באותן סיטואציות ולחבר ביניהן, ובכך להבנות אצלו אמפטיה.

תודות לאינטליגנציה רגשית מאד גבוהה אצלו, הדבר אינו בלתי אפשרי, ואט אט בסיעתא דשמיא אנו רואים פירות.

הרוטינה שלנו בימי שני היא, לצאת לקניון, לאכול ארוחת צהריים משותפת, ואז מבלים יחדיו במשחקייה כל אחר הצהריים והערב. רגעים שבהם האינטימיות הרגשית שלנו חווה חיבור עוצמתי שמזין את שנינו עד לפעם הבאה.

לא פעם, הוא מבקש לדלג על הארוחה ולרוץ ישר למשחקייה כי הוא ״לא רעב״.. ואני, שכל מכריי ויודעי שמי, מודעים עד לשד עצמותיהם שברירת המחדל שלי הוא רעב קיומי, מסביר לו בנועם שאבא מוכרח לאכול את ארוחת היופי שלו, שהרי הקוביות בבטן לא יטפחו את עצמן.. הסבר שהוא כמובן מתקשה להבין ולאמפט.

היום, כהרגלנו, נכנסו לקניון ושאלתי אותו האם הוא רעב ורוצה לאכול, והוא כרגיל ענה: ״לא. אני לא רעב. אבל אתה אבא, אתה רעב?״…

ליבי ליטרלי החסיר פעימה

לפני שנתיים. 9 בספטמבר 2021 בשעה 0:59

הכרתי אותך דרך קבוצת טלגרם בדסמית, גמד, היה הכינוי שלך, ודי מהר התברר, שבחרת בכינוי שהוא גם ההגדרה הבולטת ביותר שלך.

בשעה שכולם הסתתרו מאחרי כינויים פומפוזיים, אתה בחרת ללכת ראש בראש עם הסטיגמה הגדולה ביותר של חייך, להתנגח עם הנתון שהכי הגדיר אותך, לפחות בעיניי אחרים.

הדהמת אותי פעם אחר פעם בקשת עשירה של תכונות נדירות. בעקביות הפגנת סטנדרטיים גבוהים של רגישות לזולת, כבוד, ערך עצמי, עומק מחשבה ובגרות.

אוי כמה שאפשר היה ללמוד ממך…

אינני שוכח את הראיון שערכתי לך לצורך לימודי התואר שלי, כאדם המתמודד עם מוגבלות פיזית, חשפת בפניי באומץ רב את חדרי לבך, את התמודדויות היומיום שלך. זיכית אותי בהצצה קטנה לעולם פנימי זך וטהור של אדם, שלמרות גובהו הפיזי הנמוך - זכה להרים את ראשו מעל ביצת החיים.

הראיון הזה חקוק במוחי עד היום, ואת רשמיו האדירים אני חולק בכל הזדמנות שרק אפשר, (כשאני משנה את בסיס ההיכרות שלנו מסיפור לסיפור…)

היית מלא באהבה, גדוש בחמלה, ועמוס בשאיפות ובתקוות להשיג ולכבוש ולא לתת למוגבלות שלך להגדיר אותך.

היבטת ברחמים על המלעיגים, קיווית לטוב לכל קצרי רואי שגבוהים בגופם, אך נמוכים ביותר ברוחם.

גמד יקירי, ידידי, חביבי, נלקחת לבית עולמך ואתה בן 26, אך השארת חותם לעד בלבי, ורשמי השראתך לא יימחו ממנו לעולם.

 

היה שלום, נוח בשלווה, וקח את מקומך הראוי לך, בעולם שבו תחתונים למעלה ועליונים למטה.

 

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים❤️

לפני 3 שנים. 28 בפברואר 2021 בשעה 13:37

פורים בירושלים 😍

לפני 3 שנים. 24 בפברואר 2021 בשעה 23:26

אנונימיות והכל - עדיין החשיפה האישית שלי כאן קשה בטירוף!!

 

ואני אדם שמחשיב את עצמו (ובצדק) לכנה ופתוח בהגזמה.

 

עשרים אלף מחשבות לפני כל פוסט (שבדרך כלל בסוף לא עולה) - ומאה עשרים אלף להוריד אותו לאחריו.

 

משתדל להשאר נאמן לעצמי ולתחושות שלי גם בנקודות העמוקות והחושפניות הללו, ואם בחרתי להביע את עצמי - שלא למחוק לאחר מכן.

 

#מסע_אל_תוך_הנפש👊🏽