היא התקשרה השבוע ואמרה שמאד חוששת לספר לי אבל הוא אמר לה בדמעות שהוא לא רוצה יותר ללכת לאבא שבתות כי קשה לו כל כך להתגעגע אליה כל הזמן.
האמת שזה לא ממש הפתיע אותי, הרי זה גם מה שהוא אמר לי בעצמו בשבתות האחרונות שלנו יחד, אבל עכשיו לשמוע את זה ממנה שהוא כבר מראש חושש להפרד ממנה גם אם זה לבוא אליי.. השאיר אותי אובד עצות איך עליי לנהוג בצומת ההורית החדשה הזו, שחלילה לא אחטא כלפיו.
יומיים אחר כך כשבאתי אליו בביקור השבועי שלנו, שוחחתי איתו על כך, ותוך כדי שיחה הצומת הזו התבהרה לי כמאליה והמסר שהעברתי לו בשיחה הזו היה שנכון שהוא רגיל יותר להיות עם אמא, אבל גם אני אבא שלו ואנחנו חייבים להשאר יחד ולמצוא פתרון לקושי, אתה חייב להיות גם עם אבא וגם עם אמא. הוא שתק וחייך, ואחרי כמה דקות ניגש אליי ואמר לי "אבא, אני אוהב אותך".
כשסיפרתי לה אחכ את השיחה שלי איתו היא חיזקה והצטרפה שזו ההחלטה הנכונה כמובן ושלא חשבה אחרת שיוותר על שבתות איתי רק בגלל שהוא מתגעגע, "רק למרות ההחלטה תהיה קשוב לו כשקשה לו ותן לתמלל את עצמו שלא ירגיש שמתעלמים מהתחושות שלו, אלא קשובים להם ולמרות קיומם או בגללם מקבלים החלטות בהתאם". והפעם אני הצטרפתי וחיזקתי.
לעצמי ציינתי שלא נחלשתי או נפגעתי מחוסר הרצון שלו אלא נהניתי מהאתגר ההורי הזה, כי הורות אמיתית היא מכלול, וכמו שהורים ללא ילדים כמהים להורות, ללילות חסרי שינה כשהם תינוקים, לריח של הטיטולים, לבלאגן בסלון או לקירות שוקולד ופרצופים מרוחים מחויכים וכפות רגליים שחורות, לריבים של גיל הטיפש עשרה ושלל החוויות גם הפחות נעימות לכאורה שהורות מספקת - אז זה היה עוד שלב כזה, חדש בדרכי כהורה, אבל מהנה וממלא.