זה כמה חודשים שיש לי קראש על בחור צעיר ממני מהחנות אופניים… כמו מכת חשמל נדלקתי. פתאום תפסתי את עצמי מפלרטטת איתו תוך שיחה. בכמה פעמים שיצא לי להתקל בו (גרים באותו מושב), פשוט התבלבלתי על עצמי כמו ילדה בת 16 🤦♀️ אבוי לי. מתרגשת ומדברת שטויות לא רצוניות. לא עושה עם זה כלום חודשים קצת מפחדת אולי, נהנית מלהרגיש משהו אחרי תקופה קשה של לב מת.
שנה וחצי שאני ״מחלימה״, לא מוכנה לפתוח את עצמי לעולם ולאף אחד כי עמוס לי והגעתי לקצה גבול יכולת ההכלה, הכלה של החיים עצמם, הלב שלי שכח מה זה להרגיש, מה זה שלמישהו/י אכפת ושדואגים לי.
אחרי פרידה/גירושים מאב בנותי, פטירתו של אבא שלי, סרטים עם המשפחה המורחבת, בית בלאגן, חיים בלאגן עומס יום יומי של גידול ילדים ולתבלין של קצת דיכאון ובעסה מחוסר יכולת לשנות ושזה המצב כרגע. לטוב ולרע. מדכא.
אז……. אתמול, לאחר לחץ חברתי, פעלתי. שאלתי את בחורונצ׳ק אם הוא פנוי… רציתי להזמין לקפה או משהו.
״לא. כאילו, כן אבל אני לא מחפש. אני בתקופה של לבד, משקיע בעצמי. אני לא רוצה כלום.״
הוא לקח לי את התשובה. 🤷♀️
כנראה שזה לא הזמן ו/או לא הבחור.
