זהירות, שביר

בני אדם נולדים כדי שהם יוכלו ללמוד איך לחיות חיים טובים, כמו ללמוד לדעת איך לאהוב, נכון?

ובכן, כלבים כבר יודעים איך לעשות את זה, אז הם לא צריכים להישאר הרבה זמן.

*תובנה של ילד בן 6 לאחר שנאלצו להרדים את הכלב שלו.

**אני בגזע הלא נכון...

הצחיקו אותי היום המון!

בא לי להתחצף,

ולצחוק עוד,

ואז לקבל סטירה.

אם לא תוכל להיות שלי,

לעולם לא אהיה שלך.

אם לא תיתן את כולך לי,

לעולם לא אתמסר לך.

הכי פשוט.

הכי ככה.

איך הצלחת לרסק לי את הלב כל כך הרבה פעמים בזמן כל כך מועט...

לכאורה, עכשיו אני משוחררת ממך.

אבל רק לכאורה...

לפני כ-10 שנים נחתכתי בכף היד. באופן הכי טיפשי, תוך כדי שטיפת כלים בכיור.

נדהמתי מאיך שחתך כל כך קטן יחדור כל כך עמוק, ויגרום לשפריץ של דם רותח עד התקרה ממש.

לאחר תפירה ואיחוי מחדש של כל מה שבפנים, וגם מה שבחוץ, ועוד טיפולים שונים לאינספור, הגיע זמן הבדיקה הסופית.

יושבת מול הרופא, כף ידי מונחת על שולחן הבדיקות, מרגישה בכריות אצבעותיי את המתכת הקרה שמתחתיה.

לאחר שבחן הרופא את הצלקת שנותרה, אמר:

"יש לך כף יד מושלמת. הייתי רוצה לקלף לך את העור ולהסתכל מתחתיו..."

מבטינו הצטלב. נרעדתי. ונרטבתי.

אז עוד לא ידעתי מי אני...

דמיין אותי מולך.

דמיין אותי אוחזת בידך. מנשקת את מפרקי אצבעותיך.

דמיין אותי מתרפקת על שקע צווארך. מקשיבה לנשימותיך.

דמיין אותי כשראשי מונח על חזך. מרגישה את פעימות ליבך.

דמיין אותי מלטפת את מותניך. רואה אותך מתנשא מעליי.

דמיין אותי שרועה לפניך. נרגשת מידיך העוברות על מתאר גופי.

דמיין אותי צמודה אליך. נרעדת מתחושתך מתחכך בין רגליי.

דמיין אותי מביטה בך. נשרפת מעיניך שנעוצות בעיניי שלי, בזמן שאתה בועל אותי.

ועכשיו דמיין

שהגבר שאיתי, הוא לא אתה.

***לעיניך בלבד***

בוא. בוא תסתכל עליי. מאיפה בדיוק תרצה להתחיל?

בוא תפשיט אותי מבלי לגעת.

בוא תבחן את פתח הכניסה שלי.

בוא תיכנס אליי בלי אזהרה.

בוא תחדור לפנימיותי בכוחניות.

בוא תחפור בי לתוך המעמקים.

בוא תכתוש אותי לחתיכות מדממות.

בוא תפריד בין חלקיי, תטלטל אותם, תזעזע, תתלוש, תקרע.

ותחזיר בחזרה.

בוא תמלא אותי בזרעי מהותך.

בוא. בוא תזיין לי את המוח.

שגיאות כתיב ושגיאות דקדוק מורידות את הערך בעיניי.

זה מרמז על מה שאתם קוראים, ומה שאתם לא...

בגילי, הייתי מצפה מעצמי שאדע לתת את עצמי.

איך אני מתהלכת לי בזחיחות, כבר יודעת כל מה שיש לדעת, וכלום לא יכול עוד להפתיע אותי.

יודעת- חושבת חוקרת חופרת מנתחת וקורעת את כל מה שיש לדעת.

כן. אני יודעת הכל. בטח.

אבל אולי לא הכל אני יודעת...?

ואם בעצם אני לא יודעת? איך אוכל לדעת את מה שאני לא יודעת?

ואם אני מנסה ולא מצליחה? מנסה ונכשלת? ושוב מנסה ושוב נופלת?

ואם אני זקוקה ליד תומכת שתכוון תנחה ותוביל?

ואם אני זקוקה למשענת שתחזיק ותשמור שלא אתרסק ואתנפץ לרסיסים?

ואם אני זקוקה למקום בו אוכל להניח את ליבי שפועם בכאב, שגדוש בדמעות מכל הסוגים?

 ואיך אוכל לתת אם אין מי שיקבל?

ומה אוכל לתת אם אין מי שייקח?

לא. אני לא מצפה שתרצה לזיין את גופי. גם אותי זה לא מעניין. הרי לא חסרים חיות טרף שירצו בכך, יתנפלו בתאווה ריקה, אם רק אציע.

אולי אוכל להישיר מבט, שתוכל לחדור דרך עיניי ולזיין את נשמתי.

אולי אוכל לנשום, שתוכל לשמוע אותי שותקת ולאנוס את רוחי.

אולי אוכל להניח ידי על לוח ליבך, שתוכל להרגיש אותי קשובה לך.

אולי תוכל בבקשה ללמד אותי?

אתה יודע שאתה צודק, ויודע גם על התרעמותי על כך בתוך תוכי.

אתה מזהה את הריקנות שעוטפת אותי, ומזהה גם את נסיונותיי לברוח עמוק יותר לתוכה.

אתה שומע את צרחות כמיהתי, ושומע גם את השדים שלי שאוחזים בכוח לעצור אותי.

אתה רואה את הפצע הפעור בי, ורואה גם את פחדי מפציעה נוספת.

אתה מרגיש את הצורך שלי בך, וגם את שלך בי.

אתה רוצה אותי רוצה אותך רוצה אותי.