זהירות, שביר

די לבכות.

תפסיקי.

די.

לא נמאס לך מזה כבר?

מעצמך?

כמה את יכולה עוד?

רק לבכות ולבכות?

איך את לא משתחררת?

למה את כל כך נתקעת?

תפסיקי כבר עם הבכי הזה.

למה את עוד בוכה?

איך זה עוד לא נגמר לך?

תפסיקי כבר.

תראי אותך.

עיניים אדומות ונפוחות.

פאתטית אחת.

כל כך חששתי מהלילה, שאראה אותך.

כי כך קבענו. חמישי שלי, שישי שלך.

ידעתי שאתפרק ברגע שעיניי ינוחו עליך.

אבל לא באת...

כל הלילה בדקתי, חיפשתי, הסתובבתי מבוהלת מפני הרגע.

אבל לא באת...

הכנתי עצמי לקראתך.

סיממתי עצמי, גוף ותודעה, שלא אהיה אני כשאראה אותך.

שלא אתנפץ לרסיסים.

אבל לא באת...

עכשיו בבית לבד. כשאיש לא רואה, לא שומע, לא יודע.

צונחת על ברכיי. בוכה צורחת נקרעת מדממת.

בוכה אותך שונאת אותך אוהבת אותך.

מתנדנדת בין המציאות לדמיון.

מקיאה מתוכי את הרעל. אותך.

כי לא באת...

קודם ניסית לסכסך. במילים. כי הקנאה אכלה אותך. צאי מזה. הוא גם ככה לעולם לא יהיה שלך. תתמודדי. אבל אל תנסי להרוס לי.

שבוע אח"כ עברת למעשה פיזי. דחפת אותי כדי להפריע לי. כדי לנסות לערער אותי ושאפול. וכשצעקתי עלייך שתיזהרי, את עוד קוראת לי פסיכית???

ואתמול! הא הא!!! את מנסה לשדך לי מישהו אחר?!?! רציני??? באמת??? מה נסגר איתך???

לא. אל תפני אליי. אל תדברי איתי. אל תתחנפי אליי. את מחוקה. עלובה שכמותך.

אל!!!

תפני!!!

אליי!!!

**בנות הכלוב היקרות, נא לא להיעלב. את הטירוף שלכן אני דווקא אוהבת ;) 

לשחק עם קוביות

קרח

פתאום הן עולות.

מציפות ומטשטשות את עולמי.

דמעות.

כמה עוד דמעות יכולות להיות?

מתוקות מרירות, צורבות ומטהרות. ללא אזהרה, זולגות מעקצצות.

דמעות.

מתוך לב מכווץ, אחוז ומחוץ בתוך אגרוף סגור.

שם הן נוצרות, מטיילות דרכן, מחפשות את חלונות הנשמה, להידחק ולפרוץ לחופשי.

חורצות דרכן על עורי, מסמנות אותי בשבילים עדינים.

דמעות.

אומרות לי- תראי, אנחנו עוד פה.

חשבת שכבר לא, אך אנו עוד נוכחות.

תמיד נהיה פה, גם אם לא תרצי.

דמעות.

אני רק רוצה שתיגמרו לי.

מרגישה אצלך חופשיה בדירה. בשיא הטבעיות, לבושה בגופיה מינימלית וחוטיני שחורים.

"אני אוהב שהכלבה שלי מתלבשת ככה", אמרת לי.

חייכתי לעצמי חיוך מרוצה.

"נראה לי שאני רוצה לסמן אותך", אמרת.

החיוך שלי התרחב, בראש כבר רצים אימג'ים, חולפות מחשבות. אוווו מעניין איך תסמן, איך זה ירגיש, איך זה ייראה.

הסתכלת עליי במבט בוחן. "תתפשטי".

עדיין מחוייכת התפשטתי לאט. מה שבקושי הסתיר אותי, גם כבר נעלם. עומדת מולך, נרגשת ומצפה.

"לכי לאמבטיה", אמרת.

לרגע נבהלתי. לא. לא יכול להיות ש... הסימון שהתכוון אליו זה... יכולתי להרגיש את אישוני העיניים שלי מתרחבים ממצוקה.

עם מחנק בגרון, בקושי בולעת את הרוק ובברכיים רועדות, הלכתי לאן שהורית.

נצמדת לקיר האריחים, מנסה לשאוב נחמה מקרירות החרסינה כנגד הבערה שמתחוללת בתוכי.

באת אחריי. "תרדי על 4", אמרת.

בקושי נשמתי. הרגשתי לא הרגשתי את עצמי מחליקה לאורך הקיר כלפי מטה. הנה אני על הברכיים. עוד למטה. הנה אני נשענת על הידיים. אני על 4. נבוכה.

הרמתי אליך מבט, ופתאום לא הרגשתי מושפלת. הרגשתי שזה נכון. שאני רוצה שככה תסמן אותי. שככה תכריז שהטריטוריה הזו, שהיא אני, שלך היא. הרעידות הפכו מפחד, לתחושת גאווה וציפיה.

בעודי מביטה בך מלמטה, חשבתי 'הנה אני פה. בשבילך. מחכה'.

לפתע הושטת ידך אליי להקים אותי בחזרה למעלה וחיבקת חזק וקרוב.

"לא נראה לי שאת עוד מוכנה", לחשת.

ובעודי עטופה בזרועותיך, נמסה מנשיקותיך הבלתי פוסקות, לחשתי לך בחזרה:

"נראה לי שאתה זה שעוד לא מוכן..."

בכל פעם שאני יוצאת לסיבוב עם הכלב, והילדים של השכנים נמצאים בחוץ, הם מתחילים להשמיע צווחות אימה, מפני הכלב האימתני שלי (סה"כ פקינז קטן וחמוד).

לפעמים ממש בא לי להפתיע אותם במבט מכווץ ולצעוק

"וואף!!!"

שיבינו מי הכלבה שבאמת צריך לחשוש ממנה...

מתעוררת לאיטי.

מרגישה אותך מליל אמש.

את הצריבות, הכוויות, החדירות.

כל המכלול שלך מצוי בי.

נוגעת בעצמי, בכל נקודה פגיעה וכואבת, וחושבת עליך.

מסיטה מבטי הצידה, ורואה אותך נשען על מרפק, מביט בי.

מבט עירני, חוקר ופולש.

עצמתי עיניי,

חייכתי,

וחזרתי לישון...

אבל שנאתי שאתה מפליץ בלי הפסקה.

* סיפור אמיתי

תמיד אני זו שהיתה מחליטה. איך, איפה, כמה, מתי.

תמיד אני זו שהיתה מובילה. מלמדת, מראה, מסבירה.

תמיד הוא זה שהיה מקשיב. רוצה, מסכים, עושה.

פעם אחת אתה הגעת. והפכת הכל.

ואז התאהבתי.