מרגישה אצלך חופשיה בדירה. בשיא הטבעיות, לבושה בגופיה מינימלית וחוטיני שחורים.
"אני אוהב שהכלבה שלי מתלבשת ככה", אמרת לי.
חייכתי לעצמי חיוך מרוצה.
"נראה לי שאני רוצה לסמן אותך", אמרת.
החיוך שלי התרחב, בראש כבר רצים אימג'ים, חולפות מחשבות. אוווו מעניין איך תסמן, איך זה ירגיש, איך זה ייראה.
הסתכלת עליי במבט בוחן. "תתפשטי".
עדיין מחוייכת התפשטתי לאט. מה שבקושי הסתיר אותי, גם כבר נעלם. עומדת מולך, נרגשת ומצפה.
"לכי לאמבטיה", אמרת.
לרגע נבהלתי. לא. לא יכול להיות ש... הסימון שהתכוון אליו זה... יכולתי להרגיש את אישוני העיניים שלי מתרחבים ממצוקה.
עם מחנק בגרון, בקושי בולעת את הרוק ובברכיים רועדות, הלכתי לאן שהורית.
נצמדת לקיר האריחים, מנסה לשאוב נחמה מקרירות החרסינה כנגד הבערה שמתחוללת בתוכי.
באת אחריי. "תרדי על 4", אמרת.
בקושי נשמתי. הרגשתי לא הרגשתי את עצמי מחליקה לאורך הקיר כלפי מטה. הנה אני על הברכיים. עוד למטה. הנה אני נשענת על הידיים. אני על 4. נבוכה.
הרמתי אליך מבט, ופתאום לא הרגשתי מושפלת. הרגשתי שזה נכון. שאני רוצה שככה תסמן אותי. שככה תכריז שהטריטוריה הזו, שהיא אני, שלך היא. הרעידות הפכו מפחד, לתחושת גאווה וציפיה.
בעודי מביטה בך מלמטה, חשבתי 'הנה אני פה. בשבילך. מחכה'.
לפתע הושטת ידך אליי להקים אותי בחזרה למעלה וחיבקת חזק וקרוב.
"לא נראה לי שאת עוד מוכנה", לחשת.
ובעודי עטופה בזרועותיך, נמסה מנשיקותיך הבלתי פוסקות, לחשתי לך בחזרה:
"נראה לי שאתה זה שעוד לא מוכן..."
