לפני 7 שנים. 30 בינואר 2017 בשעה 4:42
פתאום הן עולות.
מציפות ומטשטשות את עולמי.
דמעות.
כמה עוד דמעות יכולות להיות?
מתוקות מרירות, צורבות ומטהרות. ללא אזהרה, זולגות מעקצצות.
דמעות.
מתוך לב מכווץ, אחוז ומחוץ בתוך אגרוף סגור.
שם הן נוצרות, מטיילות דרכן, מחפשות את חלונות הנשמה, להידחק ולפרוץ לחופשי.
חורצות דרכן על עורי, מסמנות אותי בשבילים עדינים.
דמעות.
אומרות לי- תראי, אנחנו עוד פה.
חשבת שכבר לא, אך אנו עוד נוכחות.
תמיד נהיה פה, גם אם לא תרצי.
דמעות.
אני רק רוצה שתיגמרו לי.
