זהירות, שביר

Discipline - בגילך.
אני מניח שדווקא בגילך (המתקדם ; ) כבר הספקת לחטוף מהעולם הזה. להבין שלמרות שאת מוקפת באנשים וחברים, רובם המוחלט לא באמת מכיר אותך עמוק פנימה. רובם המוחלט לא מסוגל או מעוניין "לקחת" אותך או להכיר את מי שאת שם עמוק בפנים. לא כי הם רעים אלא כי הם עסוקים בעצמם, במרדף אינסופי אחרי הרוח, בתרופות אינסטנט לריקנות שלהם עצמם, בלחפש משמעות וכשאתה שם, ואתה לא מסוגל להכיל את עצמך, אין לך מקום להכיל או לראות באמת את מי שמולך.
אני מניח שבגילך לא רק ששכחת איך לתת את עצמך אלא שכבר פיתחת מנגנונים שיסתירו מה קורה לך שם בפנים, שיסתירו ויגנו על הצד הכל כך רגיש ופגיע של מי שמסתתרת לה שם בפנים. העניין עם המגננות האלו הוא שהן אמנם מגנות על הנפש הרגישה שלך אבל הן גם חונקות אותה וגורמות לרגש להתקהות.
אני חושב את מלאת כמיהה ובשלה עד להתפקע להסיר את המגננות והחששות, שאת כמהה למקום הזה שיתן לך תחושה שאת מוגנת, עטופה ואהובה בדיוק ככה, כמו שאת. על כל השדים, השריטות והריקנויות שיש בך. על כל הילדותיות, הבגרות והרגשות שמתרוצצים בך. אני חושב שאת כמהה להתמסר ולמסור את עצמך לידי מישהו ראוי ואני בטוח שמי שייקח אותך יזכה.

העניין הוא שאני לא משחק בבדסמ וככזה אני לא עבור "כל אחת".
בדסמ עבורי הוא מקום רציני ועמוק. אני יודע מה אני רוצה בו, אני מתווה את הדרך ואת התנאים ואני מצפה ממי שאיתי ללכת אחריי ולציית.
אם לשים את זה במלים פשוטות:
במקום שאני נמצא, יש למי שאיתי שתי זכויות בסיסיות וחשובות:
הראשונה - לבקש ממני לקחת לי אותה.
השנייה - להחליט שמספיק לה ולקום וללכת.
כל מה שבין שני אלו (ואת) - שלי.

עדיין רוצה לבקש ממני שאלמד אותך ?