פרדוקס ושמו בדסם

בדמיון שלי אני לא כלום.

לא עצמות, לא גידים, לא איברים, לא קווי מתאר.

לא כוח רצון.

לא בטוח שאפילו נראית. אולי שקופה.

והגוף הזה שהוא כנראה אני מונח על המיטה ואין בו מילימטר של דבר מלבד כאב.

וכך הייתי באותו שישי שבאת אלי. מוזנחת. פיסית ונפשית. אני, הבית,  הכל היה מבולגן. הכל היה על סף תהום. 

בשישי אחהצ רק היינו במיטה. צמאים. 

אני לא יודעת להסביר מה קרה כי אני יודעת להסביר רק רגשות. לא אירועים.

אני יודעת שכשהלכת הבית היה מסודר.

אני יודעת שמאז התחלתי ללכת בשיער פזור.

אני יודעת ששבוע אחר כך כשבאתי אליך הייתי הכי יפה שהייתי בזמן האחרון.

ואני גם יודעת שעכשיו אני שוב זרוקה, ושוב בדכאון, ושוב הפוכה, ושוב צריכה שתבוא ותאהב אותי כמו אז.