פרדוקס ושמו בדסם

זה נחמד שאתה שפוי, אנחנו לא מתקשרים על בסיס המחלה וסביב המחלה. אנחנו מתקשרים *למרות* המחלה.

"אני total loss. אני קצת צריכה שפשוט תגיד לי מה קורה. אני יכולה לבוא עכשיו. אתה יכול לבוא מחר. אפשר כלום. רק אני צריכה לדעת" - זו הייתה התשובה הלא מאוד הגיונית שלי לשאלה "רוצה שאבוא מחר?".

ואתה ענית: "הבנתי אותך". וזה היה כזה כיף. הודעה ששימחה אותי ממש. החרדות ממש ירדו. ביקשתי שתיקח את השליטה ולקחת. חולה על זה אצלך!

"אז בואי נסכם שאבוא מחר בצהריים" - מבאס, קיוויתי שבאיזו דרך נס תגיד בואי עכשיו. אבל מראש אמרת שהיום לא.

והמשכת: "לא יודע מתי בדיוק, כי לא רוצה מאוחר ולא רוצה לקום מוקדם מידי וכן רוצה להספיק קצת נקיונות" - הסינפסות שלי במוח איבדו את זה. לפני שנייה אמרתי שאני לא במצב נפשי טוב וחייבת להיות בסיטואציה של לדעת בדיוק מה קורה, אז ציפיתי לקבל שעה מדויקת. הגוף שלי לא הצליח להכיל את התשובה הזו. ההגיון הבין שזו תשובה סבירה, אבל לנפש לא אכפת מה ההגיון מבין.

אז עכשיו אני כועסת ופגועה. וכואבת גם את הידיעה שאני מפחדת להתעמת איתך מעבר למה שכבר רשמתי. לפני שעה. ועוד לא ענית.

ההגיון גם מבין שאתה לא עד כדי כך מיוחד. אתה אחלה, וכיף מאוד שהכרנו ושאנחנו חברים, אבל יש עוד אנשים. מה לעשות שהנפש שלי סימנה אותך בתור האדם הזה שרק איתו אפשר לדבר. ולנפש לא אכפת מה ההגיון מבין.

היה חג מושלם.

משפחתי, אבל בטוב.

הילדים, אחי, ההורים שלי ואני.

עזרנו להכין ולערוך, ובערב כשישבנו לאכול התחלנו בסבב מה כל אחד מברך לשנה החדשה, וזה היה שילוב של מצחיק ורציני, חצי נקרענו מצחוק וחצי התרגשנו, וזה מה שאני רוצה לקחת איתי לשנה הזו. זה דרש הרבה עבודה להגיע לארוחה הזו, אבל זה השתלם.

-------

כשנכנסתי לחדר העפתי מבט אל החלון ונזכרתי, שפעם דיברנו שתכנס דרכו... ועלית לי בזיכרון. קצת בגעגוע, אבל עדיין זוכרת את כל הכאב שהיה חלק מהחבילה. מעניין מה איתך. לא שלחנו אפילו שנה טובה לקונית. לא הגבת בקבוצת שכונה.

--------

מישהו שמנהל איזו קבוצת פייסבוק שאני בה שלח לי הודעה אם אני רוצה לבוא להופעה. וככה כמה ימים פה ושם מנסים להפגש ואני דוחה מסיבות רלוונטיות לחלוטין, אבל גם איפשהו יודעת שזה בא מפחד.

- אני פוחדת מה יקרה אם הוא לא ימצא חן בעיני. מה אני אגיד.

- ומה יקרה אם אני לא אמצא חן בעיניו. בום לאגו. גם ככה מרגישה לא יפה בתקופה הזו. 

- ומה יקרה אם כן נמצא חן, אבל לצאת זה לפעמים כל כך קשה לי ולתחזק קשרים גם, וזה יכניס לחץ מיותר וכאב לחיים שלי.

- ואם זה יתפתח לרומנטי, מה יקרה עם הידיד שאני בקשר איתו?

ותוך כדי שאני רושמת אומרת לעצמי מעניין, הדבר היחיד שלא חשבתי עליו הוא, מה יקרה אם כן יזרום סבבה ויהיה עם מי ללכת להופעות. 

(ואיפה נכנס סקס פה בתמונה...?)

מקווה מחר לאסוף את עצמי, לדבר איתו בטלפון קצת, ולהמשיך משם. אם לא מחר אין לי זמן אחר עד אולי חמישי הבא.

מסכמת לעצמי:

הוא גר קרוב,

אני מחפשת מישהו ללכת איתו להופעות,

אין לי זמן לקשר אבל כן בא לי חברים

יאללה בהצלחה

אמא שלי האמינה בי. תמיד. היא לא ראתה את המפלצת שאני ראיתי בתוכי. היא ראתה - ורואה - חוכמה, טוב לב, אכפתיות, מסוגלות.

אני רואה שחור. אני רואה בתוכי שנאה וזעם וצביעות. אני רואה אינטרסנטיות, פינוק, חולשה, התנשאות מעורבבת בחוסר ביטחון, ופחד. בעיקר כאב ופחד. המון מהם. כמות אין סופית, ככל שהעין תופסת. מדבריות של פחד וכאב, כאב ופחד.

מצאתי את השיקוף התרבותי לזה במקום לא צפוי. נטפליקס, DC,  TITANS.

ילדה שחלק רואים אותה בתור הרוע בהתגלמותו, וחלק רואים בה את הטוב.

ומה שהכי יפה בעיני זה, שאם מתייחסים אליה כאילו היא רעה - אז באמת הרוע שבא מנצח. ואם כאילו היא טובה - אז יוצא ממנה משהו טוב. ראיתי רק כמה פרקים, כשרציתי להמשיך זה פתאום היה לי מפחיד מדי. אולי בפעם אחרת. בלי ספוילרים.

הייתי רוצה מישהו שכבר מכיר אותי, וכבר ראה את השדים שלי. ושבאותן העיניים שראו את ההתנהגויות הכי בזויות, עדיין תהיה אהבה והערכה. כמו הילדה בסדרה, אני מפחדת מעצמי. כמו הילדה בסדרה, הייתי רוצה אנשים מסביבי שיקראו לי לחזור כשאני בסערה.

אבל אני כבר לא נותנת צ'אנס. זה כואב מדי לנסות, זה כואב מדי להאמין, זה כואב מדי כמעט כל דבר שהוא לא לבהות בחיים בעיניים מזוגגות.

אני רצה במסדרון חשוך וצועקת. משהו רודף אחרי. זה העבר שלי. ואני רצה ורצה הכי מהר שלי, אבל זה לא מהר בכלל. הרגל לא מתרוממת. אני בתוך בוץ, מנסה להתקדם הלאה והבוץ משאיר אותי במקום. וכבר אין לי סיבה להמשיך, אין אף קרן של אור שנכנסת. ואני כבר לא מנסה להרים את הרגל, ואני קורסת תחתיי.

------

נערה יפהפייה עמדה בקניון עם חבר שלה החייל. לבשה ג'ינס קצר וטופ שחור והייתה עצבנית, והוא נישק אותה על הצוואר והרגיע אותה והם היו זוג כל כך יפה, מאלו שאני לא מצליחה להפסיק להסתכל עליהם, מאלו שאני מרגישה כאילו הם חיים בעולם אחר משלנו, בני התמותה. יש ספרה של אנשים יפים, אין שם כניסה ל"חמודה" או "נאה" או "מטופחת". יש שם רק יפה. רק מי שיצאה יפה מהכוס של אמא שלה נמצאת שם. ליגה אחרת לגמרי, ובה חיים חיים אחרים לגמרי, ויוצאים עם גברים מהממים שגם הם פשוט הגיעו לעולם מושלמים. 

והסתכלתי עליה והיה לי עצוב, ולא הצלחתי להזכר באף אחד שנישק לי את הצוואר וניסה לפייס אותי. 

‐-------

הגרוש שלי, הוא אהב אותי באמת. לא ברור לי למה עד היום. זה שאהב אותי לא סותר את זה שהוא איש קשה ואנחנו לא מתאימים. כנראה דווקא בגלל שהוא אף פעם לא הצליח להבין אותי, הוא הצליח לאהוב אותי. זה הגבר היחיד שאני יודעת עליו שאהב אותי. לא ליום או יומיים אלא לשנים, וגם אחרי שראה את הצדדים הלא יפים. והלכתי משם, כי למרות שהוא אהב אותי, לא הצלחתי לצמוח שם. וכשאמרתי אני נובלת אני צריכה מים, הוא אמר בשביל מה. וכשאמרתי אי אפשר לצמוח בלי אור, הוא אמר שזה שטויות. וכמה שבכיתי הוא נשאר. לחבק הוא לא ידע, וגם לא להשקות, וגם לא להוציא אל האור. אבל הוא אהב אותי. מישהו פעם אהב אותי. וגם זה משהו.

-------

אנשים יושבים בארומה. לא מעט. רובם מבוגרים, שישי בבוקר. אדם בסביבות גיל 60 יושב לבד. בשולחן לידו שתי נשים ושני גברים, נראים בגיל דומה. הוא נראה כמוהם, מבחינת סטטוס ומוצא, ואני חושבת לעצמי כמה חבל שהוא יושב לבד, הם יכלו להיות חברים. וכמה זה קשה אחרי גיל מסוים להכיר חברים חדשים. וכמה זה קשה להכניס אנשים לחיים שלך. עצוב לי בשבילו שהוא לבד, עצוב לי בשבילי שאני לבד. מטלית על השולחן מוציאה אותי מההרהורים. מנקה השולחנות נראה בגילי, עם גיבנת מסויימת. מרוויח שכר מינימום, אני מניחה. ואני אומרת לעצמי כמה מזל יש לי, שאני מהיושבים ולא מהמנקים. 

------

אישה מנקה את השירותים בקניון. היא לא עושה עבודה טובה כל כך. וכלקוחה זה מבאס, אבל כאישה אני מבינה אותה. היא הייתה פה בבוקר, היא פה עכשיו, והיא תהיה פה גם בעוד כמה שעות. אולי עושה את זה בשביל ילד או ילדה שמתביישים בעבודה של אמא. אם אני ארשום שאני לא מרוצה מהניקיון, אף אחד למעלה לא יגיד "אם נעסיק אנשים ביחס הגון, שעות סבירות ומשכורת שמאפשרת להתקיים בכבוד, אנשים ירצו לשמור על העבודה וגם יהיו להם כוחות ומוטיבציה לעבוד טוב". גם ככה הם מוצאים אנשים שמוכנים לעבוד, ובתנאים שיש כנראה אפשר להמשיך לאורך זמן רק אם מעגלים פינות. ולמה אי אפשר לייצר חברה הוגנת. אם מסתכלים על ההיסטוריה - בכל חברה יש עוני ועצב וחוסר אונים. הדבר היחיד שאפשר זה לדאוג לעצמך ולקרובים אליך. אז למה במקום לשמוח על כך שאני חיה בתקופה שבא חנונית דיכאונית גרושה יכולה לפרנס את ילדיה בכבוד, אני חיה בפחד מהיום שבו ייגמר המזל.

בעולם מושלם, שליטה הייתה יכולה לבוא לי מעולה. מישהו היה אומר לי מה עושים היום, ואני הייתי סומכת עליו שכל מה שהוא עושה זה לטובתנו. כמה פשוט. 

--------------

בגיל 28 נולד לנו ילד שני. ילד שני לאמא עם דיכאון שלא עובדת, ואבא שיצא לדרך של עצמאי. ועמדתי מול חנות משקפיים והבנתי שאין לי כסף לזה. עד אז חשבתי שרק העניים ביותר לא יכולים להרשות לעצמם משקפיים, והרי אנחנו לא כאלו. ופתאום הייתי בת 28, עם תינוק ופעוטה, וכאבי גרון ששלחו אותי אח"כ למיון, עומדת מול חנות משקפיים ולא יכולה להרשות לעצמי להכנס. כשהתגרשנו, הגרוש אמר לי שהוא התחתן איתי כי הוא חשב שלא אכפת לי מכסף. הוא לא טעה. בזמן שהוא התחתן איתי, באמת לא היה אכפת לי. גדלתי במשפחה מבוססת וחשבתי שצריך להיות ממש עניים כדי שיהיה חסר למשקפיים, או תרופות, או טיטולים. 

------

אז עוד מעט אני בת 40, ויודעת בדיוק אצל מי השליטה. אצל מי שמחזיק בכסף. וזו חלק מהסיבה שהעולם כבר לא יהיה מושלם, כי רק אני מחזיקה את הכסף שלי.

אז הוא רשם מה נשמע ואני רשמתי ש"אני לא חושבת שיש לך את הcapacity להכיל את זה. ולי אין את היכולת לשפוך הכל ואז לחכות לתשובה שכנראה לא תגיע."

והייתי מאוד מרוצה מאיך שרשמתי, לא נכנסתי לריב ולא האשמתי ולא התמסכנתי. ציינתי את הסיטואציה כפי שהיא.

וראו זה פלא, התשובה שלו לא הגיעה.

-------

כי אם הייתי רושמת לו באמת מה שלומי, זה היה מגילות. והייתי אומרת שבעבודה היה לי הרבה יותר טוב מבבית, וכשיצאתי משם אפילו היה לי את הכוח לעשות את כל הטלפונים שהייתי צריכה לעשות. ואז כשלא נשארו יותר סידורים וכן נשאר עוד זמן לנסיעה הבטן התחילה להקרע לי לאט מבפנים, וניסיתי לחשוב מה אני אעשה בבית, ופסלתי את כל הרעיונות שהיו לי כי רציתי רק להתקפל במיטה ולבהות באוויר ולנסות להתמודד עם המחשבה האובססיבית שאני אמות לבד ושאין לי איפה אפילו לחפש זוגיות, כי אין שום סיכוי למצוא.

---------

השקר הכי גדול שסיפרו לי זה "פשוט תהיי עצמך".

Hell no.

לפעמים כשאני עצמי, זה פסימי מאוד ועייף כל כך, זה מסתובב בלופים אין סופיים שהמרכז של כולם זה שהעולם חרא והאנושות חרא והכל תמיד היה רע ותמיד יהיה רע. זה מה שקרה לי איתו אתמול בהודעות. הוצאתי והוצאתי והוצאתי, והוא לא ענה, וכל כך התביישתי בזה שאני כל כך פגיעה ונצרכת. במקרים הטובים היו חברים שהצליחו להבין שזה התקף וזה יעבור, ועוד מעט אני אחזור לשפיות ואחזור לדבר (או לשתוק) כמו בנאדם. ההתקפים האלו יכולים להיות קשים, ואני מוציאה אותם דווקא על האנשים שקרובים אלי, ואחכ... אח"כ זה כל כך לא נעים להראות את הפנים שלי ולחשוב על כל מה שבכיתי וכל מה שסיפרתי וכמה אני שקופה להם עכשיו. ולמה לעזאזל לא הצלחתי להחזיק את זה בפנים. וכשהצד השני לא מצליח להכיל את זה דווקא אני זו שמתרחקת, כי אם אי אפשר להתפרק שם אני לא מסוגלת להיות שם.

--------

ואומרת תודה שהילדים כבר גדולים. עוד מעט הם יבואו ואם אני אהיה ככה אני אוכל להגיד שאני מצטערת אבל אני בהתקף דיכאון. והם יחבקו אותי וידברו איתי קצת ואחרי זה יפנו לעיסוקיהם, בכל זאת כל עוד יש wifi יש להם בגילם מה לעשות. וזה יהיה לי עצוב, ויש בי אשמה, אבל זה לא עצוב כמו ילדה קטנה שלא מבינה למה אמא לא מחייכת.

---

והיא צדקה, זו שאמרה לי לרשום. כותבת ומוחקת ומשכתבת את הפוסט, ועכשיו באמת מרגישה קצת יותר טוב.

Happiness is not the opposite of depression. It is vitality.

ביסודי הייתה יעל. רציתי שהיא תהיה חברה שלי. הכי הכי שלי. היא נראתה לי מושלמת ורציתי להיות היא, והייתי בטוחה שאם היא תהיה חברה שלי זה סימן שאני ממש ממש בסדר. לא הפסקתי לחשוב על זה, לא הפסקתי לנתח את זה. לא סיפרתי לאף אחד, אבל גם לא ידעתי שזה מוזר. הנחתי שככה זה אצל כולם.

המקרה הכי חמור היה בגיל 21. שנתיים, נראה לי. על אותו בחור. והראש רק בו. רק בו. מה הוא אמר. מה הוא עשה. מה הוא אוהב. איך לדבר איתו. והיינו ידידים, ודיברנו על הבנות שהוא יוצא איתן, ואחרי שנתיים והמון דמעות אמרתי שאני אוהבת אותו והוא היה בשוק. לי לא היה שום דבר אחר בראש בזמן הזה, אבל לו פשוט לא היה מושג. עבדתי, למדתי (סוג של), אפילו יצאתי ועברתי לגור עם מישהו אחר (!), אבל הכל היה רק תפאורה למחשבות שלי עליו. זה היה הדבר הראשון במחשבה בבוקר והדבר האחרון בלילה וכל הזמן קיוויתי שאולי אולי אולי... איכשהו היום זה יקרה.

רק בגיל 33 בערך אמרה לי פסיכיאטרית שיש לי מחשבה אובססיבית. הייתי בשוק. קשה להסביר את זה, אבל מבחינתי מה שקורה אצלי בראש זה הנורמלי שלי. אף פעם לא הייתי בתוך ראש של מישהו אחר, אז אין לי למה להשוות. ואובססיה נשמע כמו תכונה של רוצחים בסדרות משטרה ועורכי דין, ממש לא משהו שמתאר אותי. אני לא אמרתי משהו או עשיתי משהו ובטח שלא רצחתי אף אחד. אני רק אימללתי את עצמי במחשבות 24/7. אני? אובססיבית? מה פתאום. פשוט נדלקתי על הבחור. זה הכל.

אני לא קוראת, כי זה כואב.

לא מדברת עם אנשים אם לא חייבת.

אני כבר כמה ימים בוכה, וקול קטן בראש שלי מספר לי שזה תמיד יהיה ככה. ושאני אמות לבד.

ואין לי כוח, ואין לי למי לספר, ואין מישהו או מישהי שמכיר אותי מספיק טוב כדי באמת להגיד לי שאני בעצם בסדר.

ואני משחקת את המשחק. המשחק מחזק אותי. אם כבר לא יהיה לי כוח להעמיד פנים, זה הכי גרוע שיכול להיות.

------------------------------------------

היה לי קשר הרסני. זה היה שובר אותי על בסיס יומי. נשוי בזוגיות חצי מאפשרת. אבל אתה כמעט תמיד הסכמת לתת צומי תמורת סקס, ואני כמעט תמיד הסכמתי לתת סקס תמורת צומי. ולפעמים היית החבר היחיד שלי, ולפעמים יכולת להכיל. ולפעמים הקשבתי לך מספר על ההיא שחשובה לך יותר ממני. ולפעמים לא קינאתי. עד שראיתי אותך עם זאת שבנית לה משפחה ובית, והכאב והקנאה והאשמה שרפו אותי מבפנים. אולי מתישהו אני אשבר ואחזור, ואתה תשתמש בזה נגדי, כי אנחנו כל כך טובים בלאמלל אחד את השני. אבל הכאב הזה שורף כל כך, ואין לי חבר אחר. 

‐---------------------------------

כמו כולם, רוצה שיכירו בי. רוצה להיות נאהבת. רוצה להיות חשובה.

שלא כמו כולם, אני מודעת לזה שאני לא מסוגלת לאהוב. שהכל משחקי אגו ושליטה איתי.

‐------------------------------

ואת  ההמשך כתבתי למישהו אחר. עוד מערכת יחסים מוזרה. כמו אחרות שהיו. מנסה להאחז בזה שלפעמים גם היו יותר נורמליות.

"ואולי זה התקף כזה והוא יעבור, וכל מה שאני לא מצליחה לשמור לעצמי כרגע בראש יעלם, ויחזרו מחשבות קצת יותר טובות, ותחזור היכולת להכיל את המציאות, והשלשלת הוורבלית הזו תעצר. כי אני כותבת ואז אני מצטערת על זה, ומדמיינת אותך עובר עם העיניים ואומר לעצמך די כבר אין לי כוח אליה, ואומר לחברים או בעבודה שאני לא כל כך בסדר בראש, אבל אני לא מצליחה להפסיק לבכות ואני חייבת שמישהו ידע וכרגע אין מישהו אחר. וכבר היו כמה פעמים שהייתי מחורפנת ולא הפסקתי לבכות ובכל זאת נשארנו במערכת יחסים המוזרה הזו, אז אולי גם על מה שקורה עכשיו אפשר לדבר. והלוואי שרק היית עונה כבר."

------------------------------

הלוואי שתיפתח קבוצה של dbt פה. הלוואי שאוכל לשלב את זה עם העבודה. הלוואי שזה יעזור. פעם זה עזר. ואז היו קיצוצים במועצה, ומה זה כבר שש בחורות עם אישיות גבולית שלא תקבלנה יותר טיפול. אני למשל שקטה ומנומסת, אני לא אעשה רעש. ועל זו שכן עשתה רעש, קל להגיד שהיא סתם משוגעת. אם לא היינו קצת לא בסדר בראש, לא היינו שם.

לפחות לי יש חיים כפולים. בכובע אחר שלי, אני עובדת בהייטק עם שני ילדים ומשפחה סופר אוהבת שחיה טוב מאוד. סה"כ נחמד לי. וזה משאיר אותי עם קצת אוויר וראש מעל המים למרות ההפרעה הזו. 

-------------------------

ואם אני כותבת פה, המצב לא טוב. כשקורים דברים טובים, אני לא פה.

בקיצור... אני שרוטה. אני משתדלת להסתיר את זה ביום יום, כנראה עושה עבודה יחסית בסדר. אתה נראה בנאדם מאוד נורמלי ונחמד ומסיבה לא ברורה נראה שסימפטת אותי מהרגע הראשון. אני מנסה להבין אם אתה רוצה לדבר על השריטות או להמשיך לדבר רק על חתולים ותמי 4. 

אתה רוצה להיות חבר לעבודה או... מה אתה. זה מבלבל אותי. אנחנו בסהכ עובדים יחד ומתכתבים בווטסאפ.

אבל כשאנחנו במשרד אתה מחפש אותי במיוחד. מה זה אומר?

שאין לך חברים אחרים במשרד ואנחנו בערך היחידים שלא נשואים שם? ואתה בנאדם חברותי ונחמד לך להסתובב איתי כי כן, יש לי גם צד נחמד.

או שהסתכלת לי לתוך הנפש וראית אותי באמת ואמרת, את כל הבלגן והעצב והכאוס  והטירוף הזה אני רוצה. החלקים הטובים מספיק טובים כדי שזה יהיה שווה את זה.

נראה שסיקרנתי אותך ואתה רוצה לראות עוד. אבל אם אני אעיז להראות לך ולא תאהב אז...

לא יקרה כלום למעשה. אתה לא חבר שלי עכשיו ולא תהיה חבר שלי גם אז. 

אבל אז אולי גם לא נהיה חברים בעבודה 

מקווה שנדבר גם על השריטות. זה כבר קרה לי בעבר שאנשים לא ברחו.

מקווה שעדיין יהיה כיף אח"כ. אני תמיד מפחדת שאם אשאר עוד, כבר לא אוכל להעמיד פנים של שפויה.

הפרעת אישיות גבולית זה כמו להיות אריאל מהסיפור של בת הים - כל צעד כואב כמו אלף סכינים אבל את ממשיכה לחייך מבחוץ, אולי מתישהו תפגשי בן אנוש שיחשוב שאת סבבה ותוכלי להשאר בחיים.

לפני שנה וחצי בערך אמרתי מזל טוב בלינקדאין לקולגה מפעם, התחלנו לדבר והצעדים הפסיקו לכאוב לי. הרגשתי את החיבור הזה בין הנשמות, ושאר השיט של החיים הפסיק להיות כבד כל כך. הפסיכולוגית שאני מטופלת אצלה גם הייתה המומה מהשינוי, ובתיאום איתה התחלתי ללכת אליה פחות. ואני הייתי המומה לגלות שאפשר לחיות בלי לכאוב.

יש כמה סיבות למה זה הפסיק לעבוד אבל יש גורם אחד שכמה שניסיתי להתעלם ממנו זה לא הלך. יותר נכון, זה ... לא עמד.  בחודשים הראשונים האינטימיות המדהימה שהייתה פיצתה על זה. אחר כך כבר לא. אולי אם היה אפשר לדבר על זה היה אפשר להתקדם אחרת, אבל לא העזתי. הבנאדם כל כך עסוק בהישרדות שלדבר על תזונה, נשימות, ובעיקר להפסיק לעשן, לא מרגיש אופציה. 

חזרתי אל הפסיכולוגית, חזרתי להיות עצובה, השיט של החיים חזר להיות כבד ומעל הכל מפוזרת תחושה של החמצה.