״כשאתה בן 20, כל שיר מזכיר לך סיטואציה. כשאתה בן 30, כל שיר כבר מזכיר לך כל כך הרבה שזה מחרפן״
אמר לי בחור חמוד כשהייתי בת 21.
ואתמול הבנתי. בגיל 34 ואני נוסעת בדרך לידיד. והדרך מתפתלת וכל מקום מזכיר צלקת ולהפתעתי זה לא כואב, זה נעים. נעים לדעת שכל זה קרה בחיים שלי ואני עדיין כאן והשמש עדיין זורחת.
נוסעת בצומת גולני מבינה שהשינויים שכבר נעשו לפני שנה-שנתיים עדיין מפתיעים אותי.
עוברת ליד כפר תבור וחושבת על זה שהפסיכאטרית שלי מזה 12 שנים (!) גרה שם.
ממשיכה ונזכרת בויפאסנה שפעם עשיתי בקיבוץ גזית.
ממשיכה לכניסה לעפולה, הייתי פה פעם בפגישה של NA. זה הוביל לכמה פגישות במקום אחר שהובילו לאהבה גדולה אך מעט מוזרה שהייתה אחרכך.
בכניסה לבית חולים נזכרת שפעם באתי לפה לראות את המחלקה הפתוחה. כבר רציתי להתחיל ואז הייתה בעיה עם קופת החולים.
אחרכך הייתי שם במחלקת נשים. עשיתי הפלה.
ואחרכך נסעתי עם חברה לאכול סושי. כי זה מה שעושים, מסתבר, אחרי שמגרדים ממך ילד או ילדה.
הדרך ממשיכה לכיוון החבר הפולי הגרוש שהיה לי. כמה שבועות מאושרים ואז הוא המשיך הלאה ״החלטתי שאני מונוגמי״. אחרי שבוע או שבועיים כשהוא החליט שהרוח שוב סוחפת אותו לכיווני, הסברתי לו שעכשיו הוא צריך להסחף למקום אחר.
מתקרבת אל הבית שלו ונזכרת בנסיעה אל החבר הנוכחי וכמה שזה מורכב אבל פאק גם כמה שאני אוהבת ואיזה כיף היה.
וכשכבר מתקרבת אל הידיד נזכרת בפעם הקודמת שבאתי אליו. ״היית אומללה וחרמנית זה שילוב מסוכן. פחדתי שאני מנצל אותך״. אבל נתת לי אז בדיוק מה שהייתי צריכה וגם הכרת לי את הכלוב (סיבוב קודם, פרופיל אחר, שריטות אחרות).
ואתמול ישבנו עם הילדים המתוקים שלו ועשיתי להם קעקועים ואיפור לפורים והשמש ליטפה אותנו ולא הרגשתי שרוטה בכלל. והייתי שלמה עם כל הצלקות שלי, והעולם המשיך להסתובב.
פורים שמח (:
