אני מותשת, פיסית ונפשית. פשוט מותשת.
משקולת של מליון טון ישבה עלי היום בדרך לפסיכוטראפיסטית.
לא הייתי אצלה שבועיים שלושה, פסח ולא יודעת עוד מה, ולא הצטערתי במיוחד. אני פשוט לא יודעת איך לספר לה מה עובר עלי. דברים שקל לי לכתוב כאן, אני לא מסוגלת להתמודד איתם שם.
פה זה סקסי ונחמד לדבר על זיונים וסשנים וחרמנות.
אבל לספר לה באמת מה הרגשתי בסשן הראשון שעברתי.... להודות שממש הייתי קשורה למיטה ומישהו (בשבילי הוא יותר מסתם מישהו - וגם את זה איך אני בדיוק מסבירה לה) זיין אותי ונהניתי מזה - איך מספרים דבר כזה?
להסביר את ... לא יודעת אפילו מה. לא מצליחה. לא מודה בזה. אפילו אני נגעלת מעצמי לפעמים כשאני חושבת על מה שהיה. בחורה שפויה בדעתה (כלפי חוץ לפחות), אמא לשניים, לא נהנית לשתות מקערה קטנה שמונחת על הרצפה.
ופאק, עפתי על זה.
ואני מתביישת.
הבדל דרמטי כל כך בין הכתיבה שלי והשיחות וההתכתבויות עם אנשים מהכלוב, לבין חוסר היכולת הטוטאלי לדבר על זה איתה היום.
זו לא אני.
לא אני עשיתי את זה.
לא אני נהניתי מזה.
זה מגעיל, זה לא נורמלי, זה סוטה, זה של אנשים חולים.
זו לא אני שמרטיבה כשסוף סוף אומרת אדוני. זו לא אני שכל ההוויה שלי משתנה כשאני שומעת ״שפחה טובה״, ״ילדה טובה״, ״גאה בך״, ״זונה שלי״. זו פשוט לא אני.
אז ישבתי אצלה, ודיברתי על יום השואה,ועל הגעגועים לסבתא שלי. לזה שהיא הייתה כל מיני דברים שאמא שלי לא. על זה שחטפה שבץ כשהיינו היא ואני לבד במטבח, איך קמה לשטוף ספל ופתאום הפנים התעוותו והיא נפלה.
סבתא, תמיד היית שם בשבילי.
וגם היום.
במקום לדבר על כל הדברים הרעים שאני עושה, דיברתי על כמה אהבתי אותך.
האם היית אוהבת אותי, אם היית יודעת?
