יודעת שאני צריכה לחשוב על היום יום. יש בדיקה לבן שלי מחר. צריכה להכין את כל החומר הרפואי.
אבל הכאב... הכאב הזה גומר אותי.
הכאב הזה שאני יודעת בהגיון שאין לו סיבה הגיונית.
באמת שהדברים יחסית לא רעים בכלל. לא הכל חדי קרן אבל סבבה.
אז למה ההרגשה לא תואמת.
למה הבטן נקרעת מבפנים.
למה כל הגוף כואב.
למה כל מה שיש זה רק המחשבות שלי.
אני זוכרת את הרגע שמטפל או מטפלת מסויימים הסבירו לי שהחשיבה שלי אובססיבית.
הייתי קצת בשוק.
אני???
אבל....
זה דברים שרואים בסרטים. זה אנשים שפוגעים באנשים אחרים. אני לא שלחתי אף פעם מכתב כתוב בדם שלי לבחור שאהבתי....
אבל מסתבר שלחשוב על בחור שנתיים כמעט 24/7 בלי שתהיו זוג זו אובססיה. גם אם את לא עושה עם זה כלום. גם אם זה רק אוכל אותך מבפנים. ובמיוחד עם המחשבה הזו משתקת ומשתלטת על כל מחשבה אחרת.
קשה להסביר אבל אחד הדברים המפתיעים זה המקומות האילו שנופל אסימון שלא כולם רואים דברים כמוני.
- הייתי בטוחה שכולם צריכים כוחות על טבעיים לקום מהמיטה. באמת שחשבתי ככה.
- חשבתי שלכולם התחום החברתי ממש ממש קשה ושהתחרות היא על מי מסתיר את זה טוב יותר.
- חשבתי שכולם רוצים למות כשהם לבד
הכאב חותך אותי בסכין.
כל כך שמחה שיש לי את הבלוג הזה לרשום בו.
יש אנשים שמגיבים לי בנימוס ובאכפתיות וזה מחזק אותי (יש גם אחרים). קשרים שאינם אינטנסיביים, אינם קרובים מדי, מספר מילים על מסך.
אבל להתקרב לא מעיזה. אני אדמם.
ולכן גם לא נותנת שיתקרבו אלי.
ובסוף היום
זה מרגיש
לבד.
לבד שנובע מהפרעה
מחוסר יכולת ליצור קשר בריא
לבד שאי אפשר למלא כרגע כי אני לא מסוגלת לשמוע אף אחד מלבד את עצמי
על כל הדברים האילו אני אמורה לעבוד בטיפול. רק שכשאני כואבת, הדבר היחיד שמעניין אותי זה להרגיע את הכאב.
יש לי מעגל משופשף מאוד של קשרים בין אישיים:
היכרות
התקרבות
אש
היעלמות
כאב
יאוש
זה נובע לפעמים מזה שהצד השני נבהל ממני
ולפעמים מזה שאני נבהלת מהצד השני
בשלב מסויים בחיים היה לי קל להאשים את הצד הגברי ״שרק רוצה זיון״.
כשלמעשה, זו הייתי אני. זה סוג הקשר שידעתי להתמודד איתו.
אני עושה עכשיו נסיונות אחרים (אז אין טעם לשלוח הודעות לסטוצים- אני לא נפגשת ולא עונה).
אולי עוד מעט אגדל
ואלמד לאהוב.
----
שכחתי שהבטחתי ממים (:
מממ