בבחורות האלו, שאין להן בעיה נפשית.
שמסלול החיים שלהן היה צבא > טיול > לימודים > אהבה > זוגיות בריאה.
מתנחמת בזה שאולי גם הן מקנאות בי.
יש לי בית,
שני ילדים מדהימים,
נראית לא רע - אפילו שהשמנתי,
עבודה טובה,
משפחה טובה,
אפילו משדרת לפעמים בטחון,
שנונה,
צוחקת.
הן לא יודעות על כל השעות שאני במיטה בוכה,
שהגוף שלי מרגיש לי כל כך מגעיל שאני לא מעיזה שיראו אותי,
הבושה,
הקנאה,
הבדידות.
הן בעיקר לא יודעות על המתח בכל אינטרקציה בין אישית.
על הפחד, שזה ימשך יותר מדי זמן.
שלא אוכל להסתיר את השריטה שלי, שיחשפו אותי, את כל הבלגן שבראש שלי, את כל הסקס שעשיתי כדי שהמחשבות האלו יפסיקו. לפעמים זה עבד. לפעמים ממש לא.
הן לא שומעות את הקולות האילו בראש שלי -
את לא יפה מספיק.
את לא טובה מספיק.
את טיפשה.
אסור שידעו.
הן לא יודעות שאין לי חברה טובה.
הן לא יודעות שאני בחיפוש מתמיד אחר אוזן קשבת. היא תמיד תהיה של גבר. אני אגיד לעצמי אל תחשפי. אל תספרי. אבל לא יכולה.... עוצרת ועוצרת ואז הכל יוצא בבת אחת, מקיאה מתוכי.
יודעת שיש סיכוי שעכשיו הוא מקשיב לי ומחבק אותי,
אבל מחר,
מחר זה יכול להיות הנשק שלו נגדי.
״תנסי לפחות בהתחלה לעשות הצגה של נורמלית״ - אמר לי מישהו פעם. בבוקר אחרי הפעם הראשונה שהעזתי לחשוף את העצב שבי.
״אני לא ידעתי שאת כל כך תלותית״ - אמר אחר. אחד שבמשך שבועות סיפרתי לו כל מחשבה שלי, שהרעיף עלי אהבה, שחיזק והעצים ואז אהובה אחרת תבעה את מקומו והוא בחר בה.
״אני לא מסוגל להיות איתך חצי״ - אמר המנהל, השולט הראשון, כשלא רציתי לשכב איתו יותר. בתגובה לדמעות שלי על זה שהוא הפסיק להיות החבר הכי טוב שלי. שהוא ככה מחק חברות של שנים.
ולא שאני לא מתהפכת. לא שאני לא נעלמת. לא שאני צדיקה.
אבל הן פשוט לא יודעות, כמה אני מקנאה בהן על היכולת ליצור ולתחזק קשרים אנושיים בסיסיים.
-----
נונה וצ׳וק יחזרו עוד מעט. נשב בשמש (אני בצל. תמיד. אני אוהבת את השמש, אבל היא לא אוהבת אותי ואת העור הלבן שלי).
אני אפילו אצחק כנראה.
הצד הבריא שלי יצא, אני אוהבת כשהוא בא.
הדמעות תחכנה ליותר מאוחר.