היה רגע הערב, כשנון הייתה לידי וסתם גלשתי בפייסבוק או משהו, שהרגשתי חיה.
ואמרתי לעצמי שטיבה של התקופה הזו היא לחלוף.
והיה נראה לי שזה בדיוק קורה.
הרגע הזה היה חמקמק, אני עדיין לא מבינה אם אכן זו תחילה של הפוגה או שמחר אצלול מחדש.
עולם אחד מתנהל כלפי חוץ. אני שמחה שהוא שם.
עולם אחר מתנהל בתוכי. הם משפיעים ומושפעים אבל גם יש ניתוק. אני צופה לעיתים על המציאות שלי ומתקשה להאמין שזו אני.
בבוקר כשהתעוררתי לא האמנתי שאני מסוגלת לעמוד על הרגליים. רק הידיעה שעשיתי זאת בעבר החזיקה אותי. איך אפשר לסמוך על עצמי, כשיש רגעים כאלו. רגעים שאני בטוחה בוודאות שאין לי שליטה על שום איבר בגוף. כאילו מישהו שאב ממני את כל האנרגיה ונותרתי קליפה חלולה. איך אפשר אחרי זה להאמין למשהו מכל מה שאני מרגישה. איך אפשר לדעת מה הגבולות שלי.
קשה לי שההתקפים עושים אותי מטומטמת. קשה לי לחבר מחשבות. בעבודה לשמחתי זה בינתיים לפחות לא מורגש.
החבר הטוב שלי כנראה עובר דבר דומה כי אין כל כך עם מי לדבר.
ראיתי את השם של האהבה הגדולה שהייתה לי בפייסבוק, ורציתי כל כך להגיד משהו. סתם כדי להרגיש משהו. אפילו אם זה יהיה עצב.
לפני יום או יומיים שוב בדקתי בווטסאפ אם המפוספס עדיין עם התמונה הזוגית. וכן. אומרת לעצמי שתכלס הוא בכלל לא נראה לי אבל זה לא עוצר את האובססיה. הוא מה שתמיד חלמתי.
מכר ישן חזר לחיי. לא יודעת אפילו איך להגיב לזה. בטיפול דיברתי רק על העבודה. לא העזתי לפתוח את הנושא.
לחוצה מספטמבר. יותר מדי שינויים.
לחוצה ממחר - אולי לא אצליח להרים את עצמי להליכה נקיונות בישולים.
בגדול... לחוצה.
וברמה מסויימת שמחה שאין לאף אחד זמן.
כי אין לי כוח לשמוע. מעדיפה להשתבלל בעצמי.
הכתיבה עושה קצת סדר. אבל היא עצובה כל כך. היום יום רגיל ויש בו גם חיוכים. אבל הפוסטים הם המראה של הנפש שלי, והנפש שלי בימים האילו לא מוצאת מנוחה.
יאללה שיחלוף כבר הגל הזה.
לא עישנתי היום. למעשה לא עישנתי בכלל כבר יומיים וחצי. סיגרייה אחרונה הייתה ב18 ליולי בסביבות 11 בבוקר.
היום כמעט נשברתי. אז אני נקייה - רק להיום (מישהי שאלה מאיפה הידע שלי בגמילה מסמים. שיקרתי).
לא יודעת אם מישהו יקרא את כל הפוסט הזה. אבל הוא מתעד בתוכו, מבחינתי, דברים מאוד חשובים.
