הדמעות.
הן חונקות אותי היום.
ברגע מסויים הרגשתי אותן והלכתי לשירותים. והתלבטתי אם לנגב. רציתי שהמנהל הישן חדש יראה. שישאל מה קרה. בסוף ניגבתי, עדיין קיוויתי שאולי.... אבל הבנתי שעדיף שלא.
אני בוכה בין היתר כי אני קצת חולה. הגרון כואב לי. בן הזוג הלא דביק ולא חריף אבל הכן מכיל וכן מאפשר אמר שגרון זה דברים שלא אומרים. צודק.
אני באמת לא אומרת.
אין כל כך מתי ולמי.
אבל אחרי שכבר התחילו הדמעות, הן התייצבו על המצב בעבודה.
- בתור מתמודדת, זה מדהים שאני עובדת באופן רציף בעבודה מסודרת עם אנשים נורמטיביים.
- בתור שאני כמעט הכי ותיקה שיש במשרד, ועדיין באותו תפקיד, זה כואב. הצורך שתמיד ינהלו אותי, החרדות שיש לי, חוסר היכולת לתפקד תחת לחץ, הנסיון להמנע מחיכוכים, חוסר הבטחון. התפקיד שלי מתאים לי. אבל לראות צעירים ממני מתקדמים זה כואב, כואב כל כך. ועדיין כשאני יושבת עכשיו ורושמת אני אסירת תודה על זה שיש לי עבודה.
-- בלילה חלמתי שאני בדיכאון. זה היה סיוט.
בבוקר התעוררתי והשמש כבר זרחה וזה הרגיע אותי. אני אף פעם לא סוגרת את התריסים. קרן שמש מלטפת היא התרופה שלי.
-- אבא עם מדים בחנייה של הגן הזכיר לי את הקצין שלי. אף פעם לא היה לו זמן, זה מה שפירק את זה. אבל הוא אהב אותי. ולתקופה היה הסם שלי והאנרגיה לחיים שלי. לפני שיחת חתך בעבודה התייעצתי איתו. ההכוונה שלו עשתה הבדל ענק. חשבתי שאולי....
-- אבא שלי (האמיתי והביולוגי) שיוצא לפנסיה פותח אצלי את המקום של הפער בין המשפחה שלי והקריירות והתארים שלהם, לביני.
12 שנות לימוד ותעודת בגרות שהוצאתי בשיניים,
כמה קורסים,
ואותו תפקיד במשך 13 שנים כבר.
במשפחה של מהנדסים,
דוקטורים,
עובדי הייטק ורפאל.
בתפקידי ניהול של עשרות, מאות, ואלפי אנשים.
תואר ראשון אצלינו זה מובן מאליו.
תואר שני גם.
שלישי באמת לא לכולם יש.
נסיעות לחו״ל כמה פעמים בשנה - לעומתי שמתקשה לגמור את החודש.
מזל שלהם יש לתת לי, כי אחרת אני והילדים פשוט היינו עניים.
אבל אצלי, האתגרים הם אחרים.
