רייצ׳ל ומייקל יוצאים מהמשרד. ״זו פעם ראשונה בשש שנים שאני עוזבת לפני 5״, היא אומרת לו.
״מה הם יעשו? יפטרו אותנו?״ הוא עונה. על רקע בניין גדול, מוסיקה רומנטית, ותאורה של דמדומים. ״את רוצה לצאת לאכול? ללכת לראות סרט?״
- ״אני רק רוצה ללכת הבייתה״.
מי שרואה רק את הסצנה הזו לא מתרגש. תאורה, מוסיקה, נשיקה. הא׳ ב׳ של כל סצנה רומנטית שאי פעם עלתה מאז המצאת הקולנוע.
אבל אני לא עוברת אורח. אני איתם כבר שתי עונות ושישה - שבעה פרקים.
(ואם מישהו במקרה צופה בsuits ועדיין לא עבר את עונה 3, אז אזהרת ספויילר)
כשרייצ׳ל רוצה ללכת הביתה,
אני כבר יודעת,
כמה שהיא אהבה אותו בהתחלה.
עוד כשהוא היה עם ג׳ני.
וכמה בלגן היה להם אחכ.
היא הייתה שם כשסבתא שלו נפטרה,
הוא מכיר את ההורים שלה,
הם עברו ביחד את ההחלטה לסוע לסטנפורד,
ואת השמחה של ההחלטה להשאר.
היא יודעת מה המשפט האחרון שאבא שלו אמר לו לפני שהוא מת,
ורק שניהם יודעים איך זה שריצ׳ל סקסית בטירוף, אבל בסצינות שלהם בבית היא בתחתוני כותנה לבנים. זה בטוח קשור להגבלת גיל הצפייה כי רייצ׳ל לגמרי בחורה של ברזילאי תחרה סקסי.
לקח להם כמעט שלוש עונות להגיע לבית הזה,
אז כשרייצ׳ל רוצה להגיע הביתה, היא רוצה להיות במקום הזה שהיא עבדה קשה וחיכתה הרבה בשביל להגיע אליו. והיא רוצה להיות שם עם האיש שהוא החבר הכי טוב שלה. היא רוצה להיות במקום שהוא הכי בטוח והכי אינטימי ויש בו את האדם שהכי כיף לך איתו.
אז כששאלת מה הפנטזיה שלי ואמרתי שהפנטזיה שלי הוא שמישהו יבנה לי בית - לזה התכוונתי.
אנשים עוברים לי בחיים ובידיהם מתנות שונות. חלקם משאירים זכרונות נעימים, חלקם צלקות, חלקם מתפוגגים. לפעמים בגללם, לפעמים בגללי (אולי הרבה בגללי🙄😔), לפעמים כי אלו החיים.
אני לא יודעת אם אני יכולה להכניס מישהו לחיים.
האם יש מקום בין הילדים,
היחסים המורכבים עם הגרוש,
הבחור שאני איתו עכשיו - הוא יקר לי מאוד אבל הוא לא רוצה לבנות איתי בית,
אבל בעיקר -
האם יש עוד מקום למישהו בין כל הקולות האלו בראש שלי....?
הייתי היום כמעט כל היום על הספה לבד
ולא יודעת אם טוב לי ככה
אבל לחלוטין לא הייתי מסוגלת שיהיה איתי עוד מישהו במרחב האישי שלי היום.
ויש לא מעט ימים כאלו.
בימים האחרים יש את הילדים. תודה לעולם שנתן לי אותם למשמרת. וכשאני חושבת על זה, המקום היחיד שבו הרגשתי בית, זה המקום שבו הילדים שלי נמצאים.