פרדוקס ושמו בדסם

תמיד קינאתי בנשים יפות כל כך,

שעצם היותן הוא מספיק.

ויש גם את אילו שאינן יפות במיוחד,

אבל יש בהן ״משהו״.

חזה גדול למשל.

ויש כאלו שאינן יפות, ואין בהן ״משהו״, ועדיין - הן כאן. בלי חפירות ובלי התנצלויות. הן שמחות, הן עצובות, הן מגדלות ילדים. הן לומדות, יש להן חברות, הן יוצאות לחופשות.

הן לא תמיד יפות,

הן לא תמיד מבריקות,

אבל מספיק שהן קיימות.

הן לא מתנצלות על הקיום שלהן,

הן לא מרגישות שלא מגיע להן,

הן לא עומדות בצד ומחכות לתורן.

הן שם.

ומעצם היותן, מגיע להן.

ואני?

 מתאמצת.

 איני חשה את עצמי ראויה מעצם היותי.

ולכן לפעמים כשאין לי כוחות רוצה להעלם. שלא יראו אותי כשאני לא מטופחת. שלא יקרה מצב שהדמעות תברחנה לי.

וכשיש לי כוחות, מתאמצת.

להיות יפה.

לא לדבר שטויות.

אבל כן לדבר.

להיות מצחיקה, להחשב חכמה, להראות חזקה.

להבין.

ולפעמים באה מישהי

בסנדלים פשוטים

עור שזוף

שיער גולש

לא מתנצלת

לא מתחנחנת

פשוט היא

וזה מספיק

ואז עוברת אחרת

לא יפה

לא חדה במיוחד

וגם היא

מעצם היותה

זה מספיק

אז למה אני

מעצם היותי

פשוט מעצם היותי

חווה את עצמי

כבלתי מספיק???

* מזל שאנחנו כבר לא כותבים על נייר. הדמעות שזולגות ממני היום היו מורחות את הדיו.

** מזל שאנחנו עדיין כותבים. איפה הייתי אם לא הייתי יכולה לפרוק את כל זה למילים?

*** ב19:00 תור לטיפול. פוחדת מזה כמו מאש היום. אבל מחכה לזה כמו לאוויר. אני כותבת כל כך הרבה היום, ומדברת כל כך מעט. וכנראה שצריכה לדבר.

**** תודה לך עולם שנתת לי אחהצ לבד, שהילדים לא יראו אותי בדמעות, ושלא אצטרך להתמודד גם עם רגשות האשמה האלו