חיים שלי,
בתוך כל ההתמודדיות של הימים האחרונים (כן, חולה. שוב).
אחת הפשוטות-לכאורה אבל המורכבות בשבילי היה הטלפון הזה.
אבל גם ללא ספק זו הייתה ההתמודדות הבריאה ביותר.
אומרים שעם ילד אתה חווה את ילדותך מחדש. שכשיש ילדים אז ״זו ילדותי השנייה״. צודקים!
אומרים שאין אדם מקנא בבנו ובתלמידו (התורה/הרבנים לא נוטים לדבר על נשים ובנות אבל זה לא הנושא כרגע). צודקים.
רק גאווה. אושר וגאווה. וחשש. לא פחד משתק, לא חרדה. רק חשש שאולי המסלול הזה יהיה לך קשה מדי. שזה לא יהיה כמו שאת חולמת. כמו שאני חולמת בשבילך.
השגתי הרבה כילדה. אבל זה היה קל ולא ריגש אותי. כמה טעיתי. כמה עיוורת הייתי.
את מה שאת משיגה, אני רואה. גם את הכשרון המולד התבוע בך, וגם את מה שאת נותנת כדי לפתח את זה.
נסיכה שלי ככל שביכולתי לתת ולעזור אני משתדלת. כל כך שמחה בשבילך.
ותפילה קטנה לאלוהים. אותו אלוהים שאיני מאמינה בו, שהרי האדם המציא את אלוהים. ובכל זאת בדברים החשובים לי פונה אליו בתחינה לא פעם. לפעמים אומרת ״היקום״ או ״הבריאה״ כדי להרגיש קצת פחות... משהו.
שלח גם לצ׳וק את הדרך שלו. כמו ששלחת השנה לנון שני מסלולים שיכול להיות שמתאימים לה. שמפתחים אותה כל אחד לכיוון אחר. נפלאות הן דרכיו של האל ובשנתיים האחרונות היה נראה שכדורגל וקרב מגע זו הדרך שלו. הוא לא היה טוב בזה, אבל הוא אהב ללכת לשם ונהנה וזה מספיק. ופתאום השנה הוא לא מוכן בשום אופן. שלח לו בבקשה פעילות גופנית או יצירתית שהוא טוב בה ואוהב ונהנה ומוכן להשקיע ולהתחייב.
ואני מהצד שלי מוכנה לקבל באהבה את השיחה שעשיתי עכשיו עם אבא שלהם בנושא הסעות ותשלומים.
סומכת עליך!
