עזריאלי
"וואף"
צליל הודעת הווטסאפ הנכנסת הקפיץ אותו ממקומו. מדהים איך צליל קצר, שצרוב במוח, יכול לגרום בצורה אוטומטית לשינוי דרמטי כל כך במדדים החיוניים של אדם.
הוא ידע, שעליו להגיב מהר וכי אם לא יהפוך את שני ה-Vים האפורים הקטנים לכחולים תוך פחות מ-5 שניות, הוא ייענש.
ההודעה היתה קצרה. "פינת העישון". בדרך כלל ההודעות היו קצרות. הם עבדו באותו מגדל משרדים, ובכל פעם שהיא היתה רוצה לשחק בו, היא פשוט היתה כותבת לו את המיקום שבו עליו להתייצב תוך 4 דקות. אם היא היתה כותבת "המקום הקבוע", למשל, הוא היה יודע שעליו להיכנס לתא האחרון בשירותי הנשים של הקומה הרביעית במגדל (שבימים אלו לא היתה מושכרת ואפשר היה להסתמך על פרטיות מקסימאלית), ולחכות לה ב-"ר", עם הגב לכניסה, כשהוא ערום. כשדווקא רצתה להביך אותו ולהגביר את החששות שלו, היא היתה כותבת לו "קומה 3" בשעה 13:00, ואז הוא היה יודע שעליו להיכנס לשירותי הנשים בקומה בה ממוקם בית הכנסת של המגדל, דווקא בשעה שבה כל הדתיים מתכנסים לתפילת המנחה...
תוך כדי שהוא רץ במדרגות מהקומה ה-17 ועד ללובי הבניין (הוא ידע שלרדת במעלית בשעת עומס כזו יגרום לו לאחר), הוא נזכר איך הכיר אותה.
כשישב בפינת העישון וגלש בצ'ט בכלוב, בתקווה לא לפספס שולטת שהיה איתה בקשר באותו הזמן, היא קלטה מעבר לכתפו את הצ'ט וחייכה לעצמה. היא כבר חשדה מזמן שניק מסוים בכלוב עובד איתה באותו המגדל, לפי תיאורים שתיאר. אבל היא לא חשבה שהוא כזה חמוד ומעורר תיאבון. בדרך למעלית, היא תזמנה את הצעדים שלה כך שיגיעו בדיוק ביחד ויעמדו זה ליד זה במעלית הצפופה, ולחשה לו באוזן: "אז אתה זה "משרת משפיטה"? נעים מאד". הוא החוויר, אבל כבר אז ידע שאין לו סיכוי לעמוד בחיוך המדהים שהיה על פניה באותה העת ובעיניה החודרות.
מאז עברו כבר חמישה חודשים, בהם היא כבשה לאט לאט עוד ועוד פיסות מחייו.
הוא הגיע לפינת העישון בזמן. היו שם לא מעט אנשים, אבל הוא מצא מקום על אחד הספסלים, הדליק סיגריה והמתין. כעבור שתי דקות היא הגיעה, המלכה שלו, מלווה בבחור צעיר שלמיטב זכרונו עובד איתה במשרד. היא הסתכלה עליו מרחוק, נתנה לו מבט מצמית, וסימנה לו לכבות את הסיגריה. הוא עשה זאת מיד, חושש קצת שזה ייראה מוזר שהוא יושב שם סתם, מבלי לעשן, אבל כמובן שבשלב הזה, הוא כבר אפילו לא חלם שלא לציית. היא חייכה, והחלה לפלרטט עם החבר לעבודה, כשהיא מדי פעם מלטפת את עורפו או נוגעת בידו. הוא ידע שהיא עושה את זה בכוונה, כדי לגרום לו לקנא ולהבין את מעמדו הנחות, אבל קיבל את זה בהכנעה. אחרי כשתי דקות של פלרטוט, היא החלה לשחק בטלפון הנייד שלה, והטלפון הנייד שלו התעורר לחיים.
"וואף". גם הפעם, אפילו שצפה שההודעה מתקרבת, הצליל הקפיץ אותו. הוא צרוב לו במוח כל כך, שגם באמצע הלילה הוא יעיר אותו בקפיצה.
הבחורה שישבה לידו, בחורה חמודה מהמשרד השכן למשרד שבו הוא עובד, צחקה ואמרה:
"מה זה? הקלטת את הכלב שלך? יש לך פודל?"
מעניין מה היא היתה חושבת אם היתה יודעת שזה בכלל לא כלב, אלא הקלטה שלו נובח כמו כלב...
הוא ניסה לחשוב על משהו חכם להגיד, אבל היה מובך מדי, וגם לחוץ להספיק לראות את ההודעה במהירות. אז הוא רק חייך, ונכנס לקרוא את ההודעה.
"על מה בדיוק אתה מסתכל??" היה כתוב שם.
הוא היפנה מיד את מבטו לצד השני. ואז שוב - "וואף". המלכה שלו ידעה שהצליל הזה מביך אותו ליד אנשים, וזה תמיד הצחיק אותה להסתכל עליו מהצד כשהוא מובך.
"לא לצד שני. מבט לרצפה. מיד"
מניסיון העבר, הוא צפה רצף של נביחות, שיחד עם זה שהוא יושב שם לא מעשן, עם מבט לרצפה, רק יגרמו לו, מצד אחד, לרצות שהאדמה תבלע אותו, אבל מצד שני, זיקפה ענקית ולא נשלטת במכנסיים.
אבל הפעם היתה רק הודעה אחת נוספת, שכללה מילה אחת בלבד: "מחסן".
המחסן היה באחת מקומות מרתף החניה, אבל המפתח למחסן נשאר במשרד... הוא ידע שהסיכוי שלא יאחר אפסי, ולכן מיד קפץ על רגליו ומיהר, כמעט רץ, לכיוון המעליות. הבחורה מהמשרד השכן נראתה מופתעת, אבל הוא כמעט לא שם לב לזה, מוחו מכוון למשימה אחת בלבד.
הוא הגיע למחסן באיחור של שלוש דקות, נכנס, התפשט מיד, נעמד צמוד לקיר הרחוק, עם הפנים לקיר, בין שני מדפים, יד אחת אוחזת בכל מדף ורגליים מפוסקות, כפי שלימדה אותו, והמתין.
כעבור מספר דקות, הוא שמע את צעדיה מתקרבים והרגיש איך הלב שלו רוקד ומקפץ משמחה. הוא תמיד התרגש לפגוש בה, כמו כלבלב שרץ אל אדוניו אחרי שלא ראה אותו במשך כמה ימים. אבל פתאום הוא שמע גם קול נוסף, שהצמית אותו - קול של גבר, שאיתו משוחחת המלכה שלו. מה זה, הוא חשב, היא באה עם עוד מישהו? לשמחה הצטרף עכשיו גם פחד גדול.
"אז מה ההפתעה הזאת שהבטחת לי?" הוא שמע קול גברי שואל. "את מתכוונת לנעול אותי פה במחסן ולבצע בי את זממך?"
"המממ" הוא שמע את קולה של מלכתו עונה, והקול העביר מיד צמרמורות של כניעה וסגידה בכל גופו "תלוי איך אתה מגדיר את לבצע בך את זממי" וצחקקה, את הצחוק שהוא למד כל כך לאהוב.
הדלת נפתחה, אבל הוא לא העז להסתובב כדי לראות מי נכנס.
"את מתכוונת באיזשהו שלב להרשות לי לפתוח את העיניים?" הוא שמע שוב את הקול הגברי.
"באיזשהו שלב" מלכתו חייכה "אבל אם תעז לפתוח את העיניים ללא רשות, לא משנה מה תשמע, הכל נגמר באותו הרגע ואנחנו חוזרים למשרד. עכשיו אל תזוז".
הוא שמע את מלכתו מתקרבת אליו. גופה נצמד אליו מאחור, והיא לחשה באוזנו "שלא תעז להשמיע הגה ללא רשות, לא משנה מה קורה כאן. אם כואב - אתה נושך את השפתיים ולא מצייץ. אסור לו לשמוע אותך, עד שאני אחליט. ברור?"
הוא הנהן במהירות.
"אז מה" מלכתו אמרה "הגיע הזמן שנגשים סוף סוף את הפנטזיה ממנה אתה מפחד כל כך, אתה לא חושב?"
הוא פחד מאד, אבל הנהן, הפעם באיטיות. הוא לא האמין שהוא יפרוץ אי פעם את המחסום הזה, אבל הנה, זה הולך לקרות. תמיד הוא חשב שהמלכה הנכונה תדע להביא אותו גם לשם. וכבר שפגש אותה, ידע שהיא המלכה הנכונה. מכל הבחינות.
"אבל קודם, הגעת בזמן?"
הוא הנהן לשלילה.
"אז קודם צריך לטפל באיחור הזה... וגם להכין אותך קצת"
מלכתו הלכה לפינת המחסן, והוציא משם שקית שחורה, שהוחבאה מאחורי כמה קלסרים. היא הוציאה משם גומיה משרדית, עשרה אטבי כביסה, שוט רכיבה ובאט פלאג גדול ומאיים.
היא קשרה לו את הזין עם הגומיה, והחלה מקשטת אותו באטבי הכביסה הצבעוניים - אחד בכל פטמה, אחד בלשון, כדי להבטיח שיהיה שקט, 2 בצידי הגוף, וחמישה על הזין.
היא חפנה את הלחי הימני של הישבן שלו, מעכה וצבטה. הוא זז בכאב, אבל לא הוציא הגה.
מלכתו שוב נצמדה אליו ולחשה: "שום צליל, זוכר?" הוא הנהן.
"אז בוא ניתן קצת צבע גם לתחת שלך" מלכתו לחשה בחיוך, והחלה מכה אותו בישבן בכפות ידיה. הוא אהב את זה. העדיף תמיד את המגע הישיר שלה, על מגעו הקר של השוט.
"מה את עושה? מה זה הרעשים האלה?" הוא שמע את הגבר השני שואל.
"ששששש...." מלכתו ענתה "סבלנות" והמשיכה להאדים את ישבנו.
עכשיו מלכתו עברה לשוט הרכיבה. שריקת השוט לפני שניחת על ישבנו האדום מילאה את החדר הקטן פעם אחר פעם. הוא הצליח לעמוד גם בזה בגבורה ובשתיקה.
ידה עדינה וקשוחה נשלחה אל פיו ושלפה את אטב הכביסה מלשונו. הוא כמעט צרח, אבל נשך את שפתיו ורק השמיע גניחה חלושה. זה עלה לו בתפיסה חזקה של האשכים, מעיכה ומשיכה. "אמרתי אף הגה!!" וכדי להדגיש את דבריה - הצלפה ישירות על האשכים.
הוא התקפל קצת, אבל כבר לא הוציא מילה.
היא דחפה לו את הפלאג לפה. "תמצוץ אותו טוב טוב. זאת הלובריקציה היחידה שתקבל היום. וזה גם אימון מצוין בשבילך להמשך".
הוא מצץ. בתאווה ובאימה. הצליח אפילו להכניס את הפלאג עד הסוף, כשהוא משתנק וכמעט מקיא. הוא היה גאה בעצמו שהצליח וידע שגם מלכתו גאה בו.
מלכתו נצמדה אליו מאחור, תוך כדי שהוא מוצץ, מערפלת את חושיו ומטיסה אותו לגבהים שלא ידע פעם שקיימים. היא משכה את הפלאג מגרונו, ודחפה אותו בבת אחד עמוק לתוך ישבנו.
"עכשיו החלק הבאמת קשה" היא חייכה, והחלה להוריד את אטבי הכביסה מגופו, אחד אחרי השני. הכאב היה נוראי. הוא כבר לא הצליח לשמור על השקט.
"זה בסדר" היא אמרה "אתה יכול לפתוח את העיניים".
אפשר היה ממש לשמוע את ההפתעה שחש הגבר השני.
"זוכר שפעם דיברנו ואמרתי שמגיעה לך מציצה?" מלכתו אמרה לגבר השני "אז לא באמת צחקתי, ואני תמיד עומדת במילה שלי. תהנה." היא צחקה, הניחה יד על כתפו של העבד שלה, סובבה אותו אליה, והורידה אותו על הברכיים.
"הוא עוד חדש בזה, אז אני מקווה שלא תתאכזב, אבל לפי איך שהוא מצץ את הפלאג בתאווה, אני בטוח שהוא לא יאכזב. הוא גם מתאמן לזה כבר הרבה זמן. והוא לא יעז לאכזב אותי. נכון שלא תאכזב אותי?" אמרה, הפעם ישירות לעבד שלה.
הוא הרגיש דמעות חונקות אותו בגרון, אבל הנהן ואמר: "לא אאכזב אותך, הוד מעלתה".
הבחור המופתע התעשת, התקרב אליו והפשיל את מכנסיו. הזין שלו היה ענק. מלכתו נשענה לאחור, מתכוונת ליהנות מההצגה.
והוא כרע שם על הברכיים, במחסן, מול פרצופו זין ענק, לא מאמין שהוא באמת הגיע לרגע הזה בחייו.
