כשרק הגעתי לאתר הזה, כל פנייה כל שבב תשומת לב גרם לי להרגיש מיוחדת.
ייחלתי לקשר עמוק שלא הבנתי, הרגשתי נבחרת כשלמעשה הייתי פשוט התמימה שאמרה אוקיי.
עם השנים למדתי לסנן אבל ככל שעבר הזמן למדתי לסנן אולי טיפה יותר מידי ועכשיו כולם מסוננים באופן גורף.
על חלום השליטה שהיה לי בגיל 18 ויתרתי מזמן. הווניליות משעממת לרמה שקשה לי לתאר.
נותרתי צמאה לריגוש, לאדרנלין, לאופוריה שמגיעה כשאני משחררת.
ויתרתי על רוב הפאן הריגשי אבל נשארתי עקשנית ועומדת על שלי. רק אם אני בוטחת, אבל אני לא אטרח להכיר חדש בשביל לבטוח בו. רק אם אני מושכת בחוטים מאחורי הקלעים, אבל אז אני לא באמת משחררת.
וככה מצאתי את עצמי מכורה למעשה לסשן עם אחד שבאמת מאפשר לי לשחרר.
וזה הקטע איתי, קשה לי לשחרר. את הדינמיקה, את החיבור, את הרגש שעם הזמן פשוט המשיך להצטבר.
ולפעמים אני מצליחה לשחרר. שוקעת עמוק לתוך השגרה האפורה של החיים. כמו פס ייצור שמסרב להיגמר. ופתאום אני נזכרת, זה כמו להיכנס לטראנס שלצאת ממנו מרגיש בלתי אפשרי.
אז זו בעצם רגרסיה או התפתחות אישית?