אני ממש טובה בלרסן תשוקות ויצרים.
בערך.
אני טובה בלהכחיש את מה שאני צריכה או רוצה, לפחות טובה בלהעמיד פנים שאני לא רוצה את זה או בלהכחיש את הצורך שלי.
הצורך בדבר האמיתי דועך ככל שאני מרחיקה את עצמי יותר מהאמת הזו.
ככל שאני מתנזרת יותר זמן ככה הצורך פוחת.
אני לומדת להסתפק בברירת מחדל שלי. פנטזיה וצעצועים עם עצמי או לפעמים פשוט ונילי מהסוג שמייבש אותי בשנייה וחצי.
השעמום הורג. אבל השגרה שוחקת ושואבת מספיק בשביל שהכל יתעמעם ויעלם לרקע.
זה בדיוק השלב שבו אני חוזרת לאפליקציות וניליות. השלב שבו החיים שלי חוזרים להיות פס יצור אפרורי של עבודה ושטחיות.
במובן מסויים זה מביא את השקט בחזרה.
אני לכודה בלופ הלא נגמר של בנליות מוכרת וכל האני שבי כלוא ומבעבע מתחת לפני השטח עד הפעם הבאה שהכל יתפרץ שוב.
אני ממש טובה בזה. אני טובה בלהקטין ולכלוא את השריטות שהופכות אותי למי שאני באמת.