ברוך הבא לממלכה שלי

לאורח השנים דיי התרגלתי לשמוע כל הזמן מהסביבה מה מתאים לי,

בין אם אלו מורים שהיו לי,

בין אם חברים,

בני זוג,

משפחה כמובן..

התרגלתי לשמוע מכולם מה הם חושבים שיתאים לי,

או כיצד לדעתם עליי לפעול,

אדייק את זה ואגיד שבעיקר התרגלתי לקבל את מרות הרוח,

את הכעס, האכזבה, והתסכול שלהם,

בכל פעם שציפו שאפעל בדרך כזאת או אחרת,

בכל פעם שציפו ממני שאקשיב ואיישם,

בכל פעם שציפו לשמוע משהו ממני וקיבלו תשובה שלא לרוחם,

האמת היא..

שאני רגילה שמרגישים מאוכזבים ממני בגלל זה,

רגילה לשמוע משפטים כגון ״את אף פעם לא מקשיבה״,

אשקר אם אומר שיש בי תהיות לגבי זה,

בעיקר כי לא ככה אני רואה את הדברים,

אני לא חייבת להקשיב לאף אחד, 

אני תמיד יכולה לשמוע, אוליי אבחר לאמץ מה שיראה לי מתוך זה,

ואוליי אבחר שגם לא לעשות עם זה כלום וללכת בדרכי שלי,

אנשים תמיד יחשבו שהם יודעים מה טוב ונכון עבורך,

זה לא בהכרח הופך את זה לנכון.. 

כאילו זה יותר מבסדר שירצו לעזור, לכוון, או שיחשבו שהדרך שלהם נכונה יותר,

אבל אני מאמינה בדרך שלי, במסלול שלי,

ובדרך החשיבה שלי,

ולכן..

זה לא שאני מסרבת להקשיב, אני פשוט בוחרת בסוף במה שהכי נראה לי,

כן..גם אם זה מרגיש לאחרים שאני אף פעם לא מקשיבה להם,

או לא מעריכה את דעתם,

זה לא נכון, אחרת לא הייתי טורחת גם לשמוע את הדברים,

אני פשוט עסוקה יותר בלהקשיב לעצמי,

בלנווט את הדרך לעצמי,

בליישם את התוכניות והרעיונות שלי,

ועד כה? זה עבד לי נהדר…

למעשה, כשאני מקשיבה לעצמי ופועלת לפי זה,

גם אם זה אומר לפעול הפוך ממה שכולם מסביב בטוחים שנכון לי,

זה תמיד מוכיח את עצמו מחדש, ואני תמיד מצליחה כשאני מקשיבה לעצמי, ומיישמת את הדרך שלי,

היא לא בהכרח צריכה להתאים לכולם,

סביר יותר שהיא לא תתאים לאף אחד מלבדי,

היא לא בהכרח תהיה הדרך ״הבטוחה״ ביותר,

אבל לעזאזל, חיים פעם אחת, 

לפחות אשתדל לחיות כפי שנראה לי ומתאים לי,

וסיכונים זה חלק בלתי נפרד מהחיים אז…

אמא שלי תמיד אמרה לי שאני אף פעם לא הקשבתי לה, 

ושאם רק פעם אחת הייתי מקשיבה לה הכל היה נראה אחרת,

בשנים שחלפו זכיתי לשמוע אותה מודה סוף סוף

שאמנם היא רוצה תמיד רק את הטוב ביותר עבורי,

והייתה שמחה אם הייתי מקשיבה לה מעט,

אבל…שהדרך שלי קשה ככל שתהיה הוכיחה את עצמה,

כי היא גאה באישה שאני, באדם שאני, בהישגים שלי,

לשמוע אותה אומרת את זה הפתיע אותי מאוד…

כי הייתי רגילה לשמוע ממנה בעיקר ביקורת על הדרך שלי,

על הסיכונים שאני לוקחת,

ועל כל מה שהיה לא לרוחה בעצם, כל דבר שהיא חשבה שהיא יודעת טוב יותר,

בעיקר זה שחייתי את חיי כפי שנראה לי ולא באמת איפשרתי לה לשלוט בהם אף פעם,

יש משהו משחרר בלשמוע אותה אומרת את זה,

ובעיקר בשקט שמתלווה לזה,

לפני מספר חודשים ביקשתי ממנה באופן אישי משהו שמעולם לא ביקשתי, לא ממנה, לא מאף אחד..

ביקשתי ממנה להבטיח לי שהיא תעשה הכל על מנת למנוע ממני לעשות משהו שבדעתי היה לא נכון עבורי,

היא בתגובה, צחקה.. ואמרה לי ״מעולם לא הקשבת לי, למה את חושבת שיש לי סיכוי עכשיו״,

אז היא לא ניסתה, ואני? בדרכי שלי..

חלק מלחיות חיים מלאים זה גם לעשות טעויות לפעמים,

ולהשתדל להיות שלם עם זה, כי אתה לפחות יודע שניסית,

אז ניסיתי, ואני מנסה, ואמשיך לנסות, בדרך הייחודית שלי כפי שתמיד היה,

והתוצאות?

בדרך כלל לא מאכזבות,

וגם אם אתאכזב בסוף? לא קרה כלום, 

אתאפס ואנסה מחדש, לבסוף? משהו יצליח,

כי להרים ידיים מעולם לא הייתה אפשרות אצלי.