ברוך הבא לממלכה שלי

אז אמנם אין לי שרירים בולטים,

אבל אני יכולה להראות אותם יופי,

למודת ניסיון אחרי כל כך הרבה שנים..

אני מודה שיש בזה משהו מייאש, 

נראת קטנה וחמודה עד מאוד אבל כשמעצבנים אותי ובכן, מתעוררת מפלצת..

העולם הוא מפחיד, שנים של ניסיון בכדי לדעת שאני תמיד צריכה להיות דרוכה לכל תרחיש,

יותר מידי שנים בשביל לדעת שיש כאלה שזקוקים שתראי להם שרירים כדי להתקפל וללכת,

ואם לא אז לפחות שתשפילי אותם כהוגן, ואז זה יעבוד,

פעם הייתי נותנת לזה לבאס לי,

הייתי רואה ושומעת הכל, את המבטים, ההתלחששויות, וכבר שנים שאני לא, זה חולף ממני,

אני כל כך מרוכזת בעולם שלי שאפילו אחרים ישימו לב לדברים שאני כלל לא ראיתי, 

העיניים והאוזניים שלי רגילות לסנן כל כך הרבה שלעיתים אני באמת תוהה לעצמי, האם זה בכלל הגיוני? 

הגיוני שכלל לא שמתי לב לשום כלום מתרחיש שלם שכולם מלבדי ובכן…

בעולמי זה הגיוני, אחרת אמצא את עצמי לא נהנת מכלום לעולם ואסתגר בבית, מה שממש לא הולך לקרות כי החיים לא מנהלים אותי אלא..

פעם זה היה מבאס לי,

שמחה לדעת שהיום זה חולף ממני והלאה,

ואם נעשה משהו כל כך קיצוני, שאילץ אותי להראות את השרירים האלה שלי, גם אז..

רגעי וחולף, יחלפו 10 דקות ואני כבר אהיה בסדר, 

בעבר הייתי כנראה פשוט קמה וחותכת מהמקום, היום לא,

אם הגעתי להנות אני אהנה,

ומי שיפריע להנאה הזאת אדאג לנפות מהדרך.