החיים על פי קאלי

הלילה לא ישנתי.הייתי ערה וכך יצא שבסביבות 4 וחצי התחלתי שיחת ועידה במסנג'ר עם חבר חדש ונילי לגמרי.
השיחה קלחה לה.הוא היה בכיף שלו ואני,מעוכה מתחת לשמיכה,עם האוזניות 144 שלי.
בשעה 5:30 עישנתי את הסיגריה האחרונה שנותרה בבית,כולל מחבואים לעת הצורך. אבל עדיין היה חשוך מדי וקרררר מכדי לצאת מהבית.
החלטתי להתאפק,מה קרה... אז אני לא אעשן כמה שעות.
רצה הגורל ולא הרבה אחר כך,החבר החדש,היה צריך לקום מהמחשב לאיזה רבע שעה.בדיוק הזמן לקפוץ למכולת בקצה הרחוב לקנות סיגריות.אולי גם לחמניה.
בלי הרבה מחשבה,נעלתי את נעלי הבית האדומות שלי,נשארתי עם הטרנינג הירוק שלי,ולבשתי ג'קט פליז בצבע כחול עם פס שחור.
יצאתי לרחוב,ואני מגלה לתדהמתי,שהעולם שוקק בשעה כזו גם ברחוב השקט שלי.
אנשים הלכו לכל מיני מקומות,הסתכלתי בשעון של הסלולרי,השעה 7 בבוקר,לא כל כך מוקדם לבוקר,לא כזה מאוחר כדי לא להתפלא על כמות האנשים.

במצב אחר הייתי עולה הבייתה להחליף בגדים מהבושה,אבל אמרתי לעצמי "פאק,השעה 7 בבוקר,בן אדם צריך סיגריות",המשכתי ללכת,גוררת אחרי את הנעלי בית ברעש מעצבן על המדרכה ,כאילו לא מספיק אני "צועקת" על הבוקר עם הפ'יגמה אני גם עושה רעש...

נכנסתי למכולת,נעמדתי יפה ומחוייכת בפני המוכר "תביא לי NEXT כחול רגיל,בעתם...תביא פקט", כולי סובלנית ממתינה שהדתי מאחורי הדלפק יתחיל לזוז מהקופה לכיוון הסיגריות,נעמדת לידי בחורה רזה,סקסית,מאופרת ומצוחצחת, בוחנת אותי מלמטה עד לראש {לשיער שכמובן לא טרחתי לסרק,רק להעביר אצבעות},עשתה מעין מבט של "WHAT THE FUCK אני חושבת לעצמי שככה הרשתי לעצמי לצאת מהבית אפילו כדי לקנות סיגריות".

למען הסר ספק,אם לא הייתי במצב רוח מרומם,הייתי עונה לה על המבט שלא טרחה להסתיר " בוקר טוב,אני קאלי,מלכת העולם שמרשה לעצמה להסתובב בפ'יגמה ב 7 בבוקר,בלי לדפוק חשבון לאף אחד ובטח שלא לך".

אבל התאפקתי,הייתי מחוייכת ולא במצב רוח להתעסק איתה בכלל,חזרתי לי הבייתה מהמכולת עם סיגריות וכמה שאלות ותובנות.

*זה בסדר לצאת מהבית בפ'יגמה ב 7 בבוקר.
*זה בסדר לשמור מדי פעם על איפוק תגובות,לא עושה אותי פחות טובה
*שלעולם אי אפשר לדעת מי מסתתר מאחורי הפ'יגמה והשיער הסתור.
* והכי חשוב- תמיד לדאוג שיהיו לי סיגריות להעביר את הלילה.

זהו,אני אלך להתקלח ולהתחיל את היום באופן רשמי,נראה לי שיש כבר מים חמים. יום טוב ומלא תובנות לכולנו.

[b]

יצא שלט ישנתי הלילה דקה.
בסביבות 4 וחצי התחלתי לנהל שיחה עם חבר חדש,רחוק מעולם הבדס"מ.

מרענן לראות פרצוף ונילי מדי פעם 😄

בשלב מסויים תמו ונגמרו לי הסיגריות.השעה הייתה 6 בבוקר ומי מטורף לצאת עכשיו מהשמיכה,וללכת לקנות סיגריות.
אבל רצה הגורל וגם לחברי החדש היה צורך לקום מהמחשב לקצת זמן של בוקר וללא הרבה מחשבות,נעלתי את נעלי הבית האדומות שלי,נשארתי עם הטרנינג הירוק,לבשתי ג'קט פליז כחול וככה יצאתי מהבית,מוכנה לקנות סיגרות ואולי לחמניהץ

26 שנה שאני צועדת במסע
על גבי תיק אפור,כתפיה על כל כתף
בשביל שלא נגמר ולא נראה בו האופק
מדי פעם נתקלת במהמורות
נופלת אך קמה וממשיכה ללכת
אחרי כל מהמורה,אני מרגישה
איך לתיק נוסף עוד משקל
26 שנה שהתיק על גבי
והוא כבר כבד מאוד.

מסתכלת בצידי הדרך
מחפשת עץ רחב גזע ועם ענפים גדולים עמוסים פירות
שאוכל להשעין את גבי הרצוץ לגזעו
להנות מהצל שהענפים מעניקים מהשמש הקודחת
שאוכל לאכול מפירותיו

להתחזק ולהמשיך הלאה....

במסע הארוך שנקרא החיים
[b]

רק היום הסכמתי להיות שלך

ומסתבר שיש לך שפחה אחרת עם ניק מאוד מאוד דומה לשלי.


אתה בן זונה על זה.

[b]

ניצלתי את ההזדמנות השנייה שהרשת לי ללכת לשירותים להביא לידי את המחברת,הזדמנות נדירה לתאר רגשות בזמן סשן,בזמן אמת.
מצבט שמאל כבר גורם לי לכאבי תופת,את הימני הרשת לי להוריד ממקודם.אותה תנוחה כבר מעל שעה,על ארבע עם אצבעות בתוכי.
אני מרגישה שהכאב לוקח אותי למקום אחר.אני כבר לא על ארבע על המיטה שלי,אני כבר בכלל לא בתוך הגוף שלי. אני כבר רחוקה מכאן,מהגשמיות.
המוסיקה ברקע כבר כמעט ולא נשמעת באוזניי,למרות עוצמת הווליום.

בתוכי התחילה מלחמה פנימית.

"תקומי" אני אומרת לעצמי. "מה את עושה על ארבע?" אני כועסת על עצמי" על מה בעצם את נותנת לו להעניש אותך,על זה שלא קראת לו אדוני?" "אני אדון לעצמי", מנסה לשכנע את עצמי בכל מיני תירוצים ,הרי אתה לא כאן לידי ולא יכול לדעת מה אני עושה בכלל,אולי אני יושבת עכשיו עם קפה וסיגריה?

עוד שיר עובר ועוד שיר והרשימה חוזרת על עצמה,מזל שסימנתי במחשב שהשירים ירוצו בסדר אקראי.

אני שונאת אותך על זה שאתה מכאיב לי,אבל העיקר שאני מרגישה.
כואב לי מאוד עכשיו,אבל העיקר שאני מרגישה.
אני שולחת לך SMS בבקשה להוריד את המצבט השני,אתה לא מרשה לי וזה הורג אותי. בא לי לשבור את הכלים ולסגור הכל,אבל אני נזכרת שאת כל זה אני ביקשתי,"עוד קצת, את עכולה" אני מנסה לעודד את עצמי.
הרשת לי להוריד את המצבט השני,אסירת תודה אני מורידה את המצבט,איזה כאבים!!!! כמעט נפלתי על הבטן,אני מתעלפת פה עוד שנייה,התייבש לי הפה והראש סחרחורות.
אבל אני מרגישה שאני מלאת הערכה ותודה שהרשת לי להוריד את המצבט השני שישב כל כך הרבה זמן על הפטמה שלי.

וזה מכה בי.אני מבינה.

פתאום שום דבר אחר לא נראה לי הגיוני.אתה מעלי,אתה הקובע. ואני?... אני כזו קטנה לעומתך,אני שלך.לגמרי.

כל הזמן חשבתי על הדרך שמצפה לי איתך,ברור לי שהולך להיות לי קשה,ובטוח יהיו לי רגעי שבירה ואני מקווה שתדע להחזיק אותי שלא אפול. שתדע להכיל אותי.שתדע גם ללטף אותי ולחבק אותי חזק,לעודד אותי להמשיך ולא להשבר,לומר לי מילים מחזקות.

אז הנה אני,עומדת ערומה וחשופה לפניך.עשה בי כרצונך.


רק בבקשה,תשמור עלי.
[b]

*קשר של שליטה צריך לבוא מהלב.
*בדס"מ עושים מאהבה או לא עושים בכלל.
*לכל אחד יש את הבדס"מ שלו,וכל עוד הוא שומר על השפוי,בטוח ובהסכמה,הכל הולך.

כמה שזה נשמע קלישאות... תכלס,אנשים עושים גם בדס"מ לא מתוך אהבה אלא מתוך חרמנות.
מתוך דחף או צורך להרגיש את השליטה.
הרבה פעמים אין עיניין של רגש. אני מכירה המון שנהנים מעולם הבדס"מ גם בלי לחפש אהבה ורגשות.
כי או שויתרו על רגש או שהרגש תופס מקום רק בפנטזיה.

אני לא מסוגלת.

כל הזמן שואלים אותי למה אני לא מעוניינת כרגע בעבדים.זה מאוד פשוט.
אני לא רוצה עוד נשלטים שיבואו מתוך גחמות.
אני לא רוצה יותר לממש פנטזיות של העבדים {אפילו שהכל קורה מיוזמתי,הגשמה של פנטזיות שלי ואני אחראית על המצב יותר מהם}

התחלתי להפנים את חשיבות הרגש,כמה הוא מוסיף וכמה הוא חסר כשהוא לא קיים.

אני לא רוצה יותר לשלוט על אף אחד אם אין לי רגש אליו.
אולי זה זמן טוב לחשוף קצת פרטים על מישהו שאקרא לו X לצורך הפרטיות.
אנחנו בקשר לא סדיר כבר מעל שנתיים.התחלנו כשולטת ונשלט. אבל הוא לא הצליח להתחבר לבדס"מ שלי, הוא חיפש את הטוטליות,ההרס העצמי,הביטול המוחלט למען הגבירה שלו.ואני כעסתי עליו-הסברתי לו שזה לא מקובל עלי.
ואז התחיל הקשר לתפוס תפנית אחרת לגמרי.
הוא התחיל להתגרות בי בצורה מאוד חכמה,גרם לי להתעצבן עליו מאוד.
הוא רצה שאני אוציא את קאלי המטורפת ששמרתי עליה שמאחורי סורג ובריח, הוא רצה לטעום מהמפלצת שאני מסוגלת להיות. ובמשך הרבה זמן ועם המון סובלנות הוא כמעט הצליח.
כל פעם שדיברנו או נפגשנו,היה יוצא ממני עוד חלק מטורף.
אם תסתכלו למטה בפירסומים שלי בארכיון תראו פירסום שנקרא –"ככה רצית אותי".
אין לכם מושג באיזו סערת נפש כתבתי את זה.
והיום,יותר מתמיד אני כל כך קרובה בתחושה שאוטוטו וזה קורה,לא נשאר הרבה כדי לחסל את הקרב הזה ביני לבינו.

מה שלמעשה גרם לכל הדברים האלה לקרות זה רגש,המון רגש ומכל הסוגים:אהבה,שנאה,כעס,פחד.

במשך השנתיים למדנו להכיר אחד את השנייה גם בנקודות פחות חזקות של שנינו,הכרנו אחד את העומק של השני בצורה ה"ונילית"{אם אפשר לקרוא לזה ככה},וזה נתן את הדחיפה קדימה כל הזמן.

אז אני לא מעוניינת עוד בעבדים,כי ההשתלטות עליו עולה לי בבריאות....

אותו הדבר גם לגבי כנשלטת,אני לא אהיה מסוגלת להרכין ראש,בלי לשחק בכאילו,אם אין לי רגש, ביטחון בשולט שלי,אמונה,קצת פחד,קצת שנאה,המון אהבה.
אני לא מוכנה לוותר על הרגש.בשום מקום,בשום צורה יותר.
3 שנים אני מקפיאה רגשות,לא עוד. אפילו שזה יכול ועולה לי בדמעות,אני לא יכולה לוותר לעצמי יותר.
זה כל כך מפחיד להוריד את הטמפרטורה של הלב,להפשיר אותו ולפתוח אותו לאחרים.

כמו סכר שנפרץ,אי אפשר לאטום אותו. הוא פשוט נשבר אבן אבן ונשאב עם המים.
זהו,כל הרגשות פורצים ממני ואי אפשר לעצור את זה יותר.

נהייתי קאלי הרגשנית... :)[b]

אוף,לפעמים אני פשוט אוכלת סרטים...

'צטערת...

לפעמים אני סתם קשה,באמת...

תכלס-

אני אוהבת את החיוכים שלך
אני אוהבת את הרוח הצעירה שלך
אני אוהבת את המגע שלך
אני אוהבת את ההצלפות שלך
אני אוהבת שאתה חודר לתוכי
אני אוהבת שאתה מלטף לי את השיער
אני אוהבת שאתה מרוח כולך על המיטה אחרי שאתה גומר

לפעמים אני סתם קשה,באמת...[b]

"את תעשי מה שאני אגיד לך,ברור?"שאלת אותי. לא עניתי לך. למה שאני אעשה מה שתגיד לי? אני אעשה מה שאני רוצה,אני צועקת בשקט...
התעללת בי על השתיקה,יותר מחצי שעה של עינויי פטמות והצפות על הישבן. והראש שלי כבר נכנס לסרט מסוג אחר.
בראש שלי הייתי גיבורת מחתרת שנתפסה על ידי הרשויות ועוברת חקירות בעינויים,הוצאת האמת בכוח.
מעל חצי שעה שאתה משפיל אותי,יורק עלי ומעליב אותי.
"אני יודע שאת נאבקת לענות לי" אמרת והוספת "יותר טוב-אל תעני" וחיוך זדוני נמרח על פניך.
ראיתי אותך-אתה באמת נהנה מכל עווית כאב בפניי,על זעקות הכאב שהחנקתי כי לא רציתי לתת את הסיפוק.
אבל אתה היית חכם, ושלחת יד אל בן רגליי,החיוך נמתח לך מאוזן לאוזן. "נראה שאת נהנית" סיננת וכמעט תלשת את הפטמה שלי ממקומה.
אני מבקשת ממך שתפסיק,שאתה מכאיב לי. אני אמרתי לך להפסיק,ניסיתי להתנגד,אבל היית חזק ממני פיזית ולא נתת לי לקום, כעסתי,התרגזתי,ניסיתי מילים יפות,כמעט בכיתי, אבל לא ויתרת לי.רשע!
"כן" לחשתי,"אני אעשה מה שתגיד לי" ביקשתי חופש לפטמות שלי. נכנעתי לכאב,ובראש הסרט משתנה.
אני כבר לא גיבורת מחתרת כלואה בידי הרשויות,אני עכשיו סתם ילדה קטנה וחלשה.

חיבוק,חיבוק עוטף וחם. אחרי כל העינויים האלה,זה בדיוק מה שהייתי צריכה.

תודה על ספייס מדהים.[b]

כל הסיפור הזה יכול להשמע הזוי מן היסוד,אך בי נשבעתי שכל מילה אמיתית,אולי מלבד כמה מילים כמו שמות לצורך פרטיות.

זה התחיל ביום שישי,חברה קפצה אלי לפני היציאה לנו לימיט,והיא מדוכדכת כי נגמר הקשר הבדס"מי עם השולט שלה.

הבטחתי לה שנצא למועדון ועשה גוד טיים. הבחורה השתכרה כליל,ולמרות שהיה ברור שהיא לא נהנית היא השתדלה לחייך מרבית הערב.
בסוף הערב השולט שהיה איתה החליט שהוא יבוא איתנו הבייתה להיות איתה,רק בתנאי שאני יחד איתה ממתינה לו ערומה ומוכנה לסשן.

צחקתי.מחיתי.עשיתי פרצוף. אם אני לא בתמונה הוא לא בא-ככה הוא החליט.

ואני נורא רציתי לשמח את חברה שלי בעוד סשן עם הגבר האהוב שלה והסכמתי.

עד כאן ההקדמה,וכאן מתחיל הסיפור:

שמענו אותו נכנס בשער הבניין שלי,התארגנו בזריזות,חברה שלי הייתה כל כך שיכורה והייתה חייבת לשכב,אז אני פתחתי לו את הדלת.הוא נכנס ומיד משך לי בשיער ולפת את שדיי. התאפקתי.

נכנסנו לחדר והוא השכיב את שתינו על המיטה כשפנינו למזרון. עם הקרופ {שלי!} הוא התחיל להצליף,פעם בי ופעם בה. והיא דוממת,מקבלת את הצלפותיו באהבה,ואילו אני אחרי כל הצלפה,צועקת כאילו אין לי שכנים. הוא ראה שאני יותר מתענה,הפך אותי והכריח אותי להצליף בעצמי בחברה שלי. תכלס הרגשתי איום ונורא,הרי איך אוכל להצליף בחברה שהיא כאחות לי??
הצלפתי נורא חלש,בקושי נגיעה.אבל הוא,במקום להבין את משמעות העיניין,הורה לי להצליף יותר חזק. כמעט ובכיתי כי ידעתי שהחזק שלי כואב,מאוד כואב....

הוא לקח ממני את השוט,וניסה בכוח להכניס אצבעות לפי,ואני כבר נוקשה וקשה,מסרבת לפתוח את פי,או את רגליי למען יצליף בי באגני.

הוא שוב משך בשיערי,או אז איבדתי את עשתונותי, ממצב השכיבה על הגב שהייתי בו,תפסתי אותו בצווארו, הפכתי אותו על גבו,והתחלתי שורטת ומכה אותו באלימות,חזק,כמו שביקש שאצליף בחברה שלי.

ברור שהוא לא ראה את זה בא ואחרי כמה שניות על הריצפה הוא התחיל להתעשת ונאבק איתי, הצליח להשכיב אותי על הגב ולתפוס את ידי מלהמשיך להכות בו.
ירקתי לו בפנים "אתה סתם חרא","אתה זבל,אפס",הטחתי לו בפנים,כולי רועדת ומתנשפת.
הוא הבין שקרה משהו,וניסה להרגיע אותי במים ובמגע עדין יותר.
דחיתי את ידיו ממני,כולי רועדת ומפוחדת,הוא לא הבין מה קרה ובצדק.

הוא לא ידע שמשיכות בשיער שלי בצורה אגרסיבית או בכלל,גורמת לי לאבד את העשתונות עקב טראומה שהייתה לי .

בסופו של עיניין,דברים עמדו על תיקונם,הסשן איתי הופסק ונמשך עם חברה שלי.
גם את העניינים ביני לבינו הספקנו להלבין ולהרגיע.והכל בסדר עכשיו אחרי שהתנצל והודה בטעותו,ולא נשאר אדיש מתוך אי נוחות או משהו. על זה אני חייבת לתת לו נקודת זכות.

זה גרם לי לחשוב הרבה,לחדד דברים אצלי,בעיקר דברים שידעתי כבר אבל כנראה שלא היו אצלי על פני השטח.

*לא התגברתי על הטראומה שעברתי,למרות שאני מדברת עליה היום בביטול ובריחוק וקרירות.
*כאב לא מדבר אלי בכלל כמעט,למעט הפעמים שלמעשה הגוף שלי דורש אותם כשהמעמסה הנשפית קשה מנשוא.
*לעולם לא אוכל להתמסר לאדון שאין לי רגש אליו,שאני לא אוהבת אותו.


ומסר ממני לכל השולטים-לעולם אל תכנסו לסשן עם נשלטת אם לא ניהלתם קודם שיחה ברורה על גבולות ובכלל תיאום ציפיות.

ומסר לכל הנשלטות-אל תכנסו לסשן עם שולט עד שלא ברור לכן שהוא הבין בפירוש מה הגבולות שלך,ומה עלול לגרום לך לצלקות נפשיות,לאן הוא לא יכול להכנס איתך.
תעמדי על שלך.זה לא שליטה מלמטה-זו הגנה על נפשך מפני נזק גם אם לא נעשה בכוונה תחילה.

אני חושבת שיש לי אופי מחושל,אולי בגלל זה,אני מרשה לעצמי לכתוב את זה כאן ,ובגלל זה מה שקרה ביום שישי לא יזיק לי כל כך,משקעים ותחושות לכל החיים כן,אבל לא ברמת נזק.
התחושה שכל הגוף מתקשח,נאטם,נסגר... תחושה נוראית שלא מאחלת לאף אחד או אחת.

תעשו בדס"מ בטוח, אנשים סוטים ואהובים.
[b]