לא, אני לא הולכת להשתפך כאן על התוכנית הזו, אבל.... ראיתי את הכלה שהכניסה לי חץ עמוק בבטן.
מנור.
הבחורה, עם הפרעת קשב וריכוז. מוצהרת, מודעת להפרעה ומטפלת בה. כמוני. מלאה בשמחה.
כמוני, כל הזמן היא מחפשת מגע, חותרת למגע וצוחקת על סקס.
זה זורק אותי אחורה, כמה שנים. הייתי בקשר עם י' (כתבתי עליו לא מעט כאן, אי שם ב2016...), כל החוסר אמון שלי, הפחדים שלי להשאר לבד בסוף- ריכזתי את כולם למיטה. כל הזמן רציתי לגעת בו, להזדיין איתו. אני זוכרת לילות שכבר הייתי גמורה, ליטרלי גמורה ויבשה כמו הסהרה והוא כבר נרדם, ואני מסתכלת עליו במיטה ומפחדת. ומהפחד, אני נוגעת בו שוב.
רק אחרי 4 חודשים, זה נרגע אצלי. אחרי 4 חודשים, נתתי לו פעם ראשונה לישון לילה (או לפחות כמה שעות רצופות) בלי להעיר אותו לסקס. פשוט כי הפסקתי לפחד.
לפעמים אני אומרת דברים, חסרי טקט, לא חושבת על הניסוח ואז מסתבכת עם המילים שלי. נהיה לי שם אמצעי בת.ז "אופס, סליחה". לפעמים, כשאני נלהבת ממשהו, יוצאת ממני חיה דוהרת על 200 קמ"ש. כשאני אוהבת- אי אפשר לפספס. כשאני לא אוהבת- אי אפשר לפספס.
ראיתי השבוע את מנור, הכלה ההיפראקטיבית, שחוברה לחתן שמתמחה בטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים ואם לא הספיק לו בעבודה, עכשיו הוא צריך להכיל ולהתמודד עם הפרעת קשב גם בבית. וכאב לי עליה. כאב לי שהוא לא מבין אותה, שהוא העליב אותה בחדר אצל הפסיכולוג כשהוא תיאר אותה "פרארי דוהרת על 200 לחופה".
אני מקווה בשביל מנור, בשביל כל אישה עם הפרעת קשב ופחדים, בשבילי- שיבוא יום, ולא נצטרך מגע פיזי שיחליף את המגע הרוחני, שלא נפחד להפתח ולהחשף.
** געגועי ל י' הכוכב שלי, געגועי לסקס המטורפ שהיה לנו ולשקט בין לבין, געגועיי לדמעות כשנפרדנו ולהכרת התודה על התקופה שהיינו אחד בשביל השנייה.