סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

החיים על פי קאלי

חושפני משהו....אינטימי משהו....
לפני 3 שבועות. ראשון, 20 באוקטובר 2019, בשעה 22:23

כמעט שבועיים בתוך המסע שהתחלתי.

כמעט שבועיים עם ליווי צמוד, שלו.

מרגיש שאנחנו צועדים ביער סבוך עצים, הוא מלפניי אוחז בידי ומנווט בסבך.

הימים האחרונים היו רווי אירועים, חלקם משמעותיים לחיי וכל הזמן, בצורה מפתיעה, תחושת ביטחון מלווה אותי. מרגע פתיחת עיניים ועד שהולכת לישון.

אני חשופה מולו ואין שפיטה, עירומה וכנה, שאלות שמטרתן להבין או לכוון אותי.

בתוך המסע הזה, החלטתי לנסות לצבוע ציור בניסיון להרגיע את המחשבות המודעות ולנסות להגיע לתובנות מהתת מודע. אז הבנתי שלצבוע זה לא בשבילי, אבל התעקשתי לסיים את הצביעה והבנתי משהו חשוב. הסיבה שהציור לא נתן לי שקט היא שהייתי צריכה להחליט ולבחור בעצמי את הצבעים להשתמש בהם ואת סדר העבודה.

בתוך המסע הזה, הוא נותן לי שקט. לוקח מעלי את הצורך לחשוב ומחליט עבורי. הכל בתוך מסגרת חוקים וכללים ברורים. בזה שלקח מעלי את הנחיצות לשלוט בחיי, הוא פינה לי מקום לעבודה הקשה מכולן, להבין את עצמי ומקומי בעולם.

בתוך המסע הזה, מרגיש שדחף האימפולסיביות שאני רגילה אליו בכל החלטה ופעולה שלי, כבר לא חזק כמו פעם. מחשבות לפני פעולה לוקחות יותר זמן, יותר הפעלה של שיקול דעת, מנתחת את האופציות לתוצאות אפשריות לטווח הארוך. בימים האחרונים אפילו הרגל כבר לא חונקת את דוושת הגז, לא זוכרת מתי נהגתי במהירות המותרת ואפילו כמה קמ"ש פחות בלי לקלל את הנהג שלפני.

בתוך המסע הזה, אני מרגישה שאני לא נותנת לו כלום בחזרה. רק לוקחת ממנו זמן ותשומת לב, פורקת אצלו מחשבות כבדות וחופרות. כל פעם מחדש מצפה לאיזה "טוב, נראה לי שסיימנו כאן", או משהו בסגנון, כזה שיבהיר לי שהוא מיצה אותי, שאין לו מקום יותר. אבל זה לא קורה ואם לא יצרתי קשר שעתיים וקצת, אני מקבלת הודעה "מה עושה"? פעם אחת אמר שאם יסשן אותי, זה יהיה עבור צרכיו בלבד, הוסיף שזה נשמע אנוכי. אני לא יודעת איך בתוך כל התהליך הפנימי שלי, שמעסיק אותי בעצמי, אני מצליחה לתת לו משהו. אומנם נתתי את המושכות בידיו שאולי זה נראה הרבה, אבל אני מרגישה צורך לתת יותר, בשבילי ובשבילו, להכיר יותר תודה, להיות שם בשבילו, להיות מה שהוא יצטרך שאהיה. אני צריכה להיות משהו.

 

מרגישה שאני לא נותנת לו כלום ושלא בטוח בכלל שיש  לי משהו שהוא ירצה לקחת.

 

לפני 4 שבועות. רביעי, 16 באוקטובר 2019, בשעה 08:02

הימים האחרונים פותחים לי הרבה הזדמנויות לחשיבה, על החודשים האחרונים, על החיים ועלי.

מנסה להיזכר מתי הרגשתי מאושרת פעם אחרונה ולא בעקבות משהו שמישהו אחר אמר או עשה לי. לא מאהב, לא חבר וגם לא יורש העצר. אני לא זוכרת.

המחשבה שהאושר שלי תלוי באחר מטרידה אותי ימים רבים. 

מנסה להבין מה אני יכולה לעשות למען עצמי כדי להיות מאושרת. אני אוהבת לקנות נעליים, ממש! אבל האושר מתחיל בכניסה לחנות ומתפוגג ביציאה, כמו קסם.  אל תשאלו אותי כמה זוגות נעליים יש לי, אני אספר לבד. כ-100 זוגות בקירוב. בכל מקרה להיות מאושרת בעקבות שופינג עדיין נחשב "אושר תלוי".  

בימים האחרונים אני במסע, לחפש את האושר שלי מבפנים. תכפ תגיע הסתירה, כי את המסע הזה אני עוברת תחת הנחייתו ובליווי של מנטור. למה זו סתירה? כי איך אדע לנקות את הממצאים שלי במסע מטביעת היד שלו? במעבדה לוקחים בחשבון גורמים משפיעים, גורמים מטים, גורמים מקדמים ועושים על כל הנתונים סטטיסטיקות, לחפש מובהקות P< 0.01  , ואז על כל הממצאים הם גם עושים מדידות נוספות ואנובה רב גורמים, כדי לדעת איזה משתנה השפיע הכי הרבה ואיזה לא השפיע בכלל ומודלים ומה לא. 

גם הפן הבדס"מי עומד בניתוח פתולוגי. הוא לא עומד בפני עצמו, זה ברור בלי צורך במדידות סטטיסטיות, הוא חלק בלתי נפרד ממני. המסע שלי לאושר פנימי שזור בהבנת המקום שלי בעולם הזה. אני חושבת שכאן התפתחתי בלי להעמיק בחשיבה וזה יצר קצת כאוס פנימי. דומיננטיות תמיד תהיה חלק ממני, ראשוני ויצרי. מהיכן מגיע הצורך להתמסרות אצלי? המגמתיות הברורה היא שככל שהחיים שלי דורשים ממני לאחוז במושכות, לנווט ולסחוב, כך הצורך באחיזה מהשוט הפך לליטופ מהשוט. ומה אני עכשיו נשלטת? מתחלפת? אני עדיין שולטת?

יצאתי למסע צמאה לתשובות, עם ארסנל של תהיות, מוכנות לניסוי וטעייה ובעיקר התרגשות למצוא תשובות.

לפני חודש. שני, 14 באוקטובר 2019, בשעה 11:20

נשלחה לי תמונה של חזייה מלאה בנעצים. כן, נו. נעצים!

"הביטי טוב בחזייה הזו" הוא כתב (כאילו לא נחרדתי מספיק בשנייה שראיתי אותה).

שומרת על פאסון, אחרי הכל, אני גיבורה. "נראה דוקרני" זרקתי באגביות.

"תכיני לעצמך כזו, חזיית עונש".

(מהההההההה?!?!?! התקפת לב, פיפי בתחתונים שאני לא לובשת)

"לשביעות רצונך", זה כל מה שהעזתי לכתוב.

כאקט של הפגנת חוסר פחד שקרני לחלוטין, זרקתי גם " מותר לי לקוות שלא תרצה להעניש אותי אפפעם?" חצי חיוך אבל הוא נמחק כשענה לי שתקווה זה דבר נפלא.

הגיע דד ליין לסיום הכנת החזיה, הנחיות ברורות כיצד להכין אותה ו"עופי לדרך" קטן ומדרבן.

למנגנון ההישרדות שלנו יש דרכים מופלאות לעזור לנו להתמודד עם טראומות ופחדים.. אני פשוט מכחישה ומדחיקה. אין עם מה להתמודד כשאת בהכחשה.

מזל שהוא לא, תזכורות לשעת השין מכריחות אותי להתמודד עם המשימה שלפני והבטן מתהפכת לי...

ניסיתי לצאת מזה באלגנטיות בשיח על שפוי ובטוח. מה יכול להיות שפוי ובטוח בחזייה מלאה נעצים?!? זה דוקר! זה לא סטרילי! זה כואב! זה דוקר! (כבר אמרתי?) אבל הוא בשלו ואני גמורה, גמורה!

ערב חג, ים של ריצות וסידורים ומה לא, אני עוצרת בחנות לקנות נעצים ודבק. נכנסתי לחנות תמימה של כלי כתיבה, אבל שום דבר במטרה לשמה באתי היה תמים. זוכרת שחשבתי לעצמי אם מישהו יכול לדמיין לעצמו בשביל מה אני קונה נעצים ודבק. מחשבות כאלה באות גם כשאני נכנסת לחנויות מסוג אחר וקונה חבלים, מסקנטייפ וניילון כחול נצמד.  כמעט נפל לי הכספ מהיד כששילמתי, הבנתי שגם אם המנגנון הישרדות שלי ממשיך להכחיש את מה שהולך לבוא, רגש הפחד חזק יותר.  יוצאת מהחנות עם שקית ומחשבות "למה הייתי צריכה את זה?", "מי עושה דבר כזה לעצמו?", "אולי פשוט תחליפי טלפון וכינוי ותעלמי?"

בתחושות אלו כתבתי לו שהרכישה בוצעה ואני בדרכי הביתה.

לונג סטורי שורט, אני על המיטה בישיבה מזרחית, לפני חזייה, נעצים ודבק. פאק, זה כבר אמיתי מידי. עוברת דקה אולי שתיים, מחשבות עוברות מיליון "אולי הוא רק רוצה להפחיד אותי"?, "אני כל כך משתדלת להיות טובה, לא תהיה לו סיבה להעניש אותי", " למה לא הקשבתי למורה לאמנות בבית ספר יסודי ועכשיו אני צריכה להראות כמה אין לי שום כישרון אפילו עם דבק"

נעצ אחרי נעצ מוצאים עצמם מודבקים לחזייה, אני מריצה בראש כל סצנה שאני זוכרת מסרט או סדרה שבה הגיבור כורה לעצמו את הקבר עם את חפירה והנבל שם מעליו, מכוון עליו עם אקדח. קופסת הנעצים ריקה, החזייה מלאה ואני.. אני...אני מקפלת אותה מהר ומעלימה אותה מזווית הראיה שלי. אני לא רואה אותה, היא לא קיימת, אין לי מה לדאוג. זהו.

בוקר של שבת, אני מכורבלת עם יורש העצר במיטה, הוא מברבר על המשחקים החדשים שהוריד ואני מלטפת לו את רעמת השיער שהוא מסרב לגזור. הודעה שלו טורפת את הבוקר. לא שלחתי הודעה כשהתעוררתי. קשה לי כשהוא כועס עלי. מעבירה תמונה של יצירת האומנות שלי (מי אמר חזיית עונשים??) ומחזיקה אצבעות חזק שהוא יגיד שזה "נייס" ויחזיר אותי לאווירת השבת הרגועה. אז קיוויתי (הוא כבר אמר לי שתקווה זה דבר נפלא, זכרתי גם את זה).

הוראת מדידה.

אני לא יכולה לסרב, אני לא רוצה לסרב לו לעולם. התנתקתי מיורש העצר באמתלה והסתגרתי בחדר. עומדת מול המראה, החזייה כבר קשורה למותניי ועכשיו להרים אותה. רעדו לי הידיים והרגשתי שאני נאבקת ממש חזק בסוגרי  השתן. "תתאפסי על עצמך!" מלמלתי לעצמי בקול "זו רק מדידה". לבשתי אותה בזהירות ממש. קצת דוקר, לא נעים, מגרד. הלכתי לקחת את הטלפון לצלם את המדידה והחזייה זזה קצת. "אההה!!!! זה כואב!!! "

 "כואב"? הוא שואל.

כבר סיכמנו שאני מלאה פאסון, נכון?

 "דוקר ומלחיצ וגם כואב".

השניות עוברות, זה הופך להיות בלתי נסבל. תזוזה לא באה בחשבון. בנשימות קטנות ואיטיות מבקשת לסיים את המדידה.

21 דקות הייתי איתה סה"כ. ישבתי על המיטה, בלי לזוז, נשימות קטנות. לא מסוגלת אפילו להוריד את הראש להסתכל. קשה לחשוב עם נעצים בשדיים, אבל המחשבות רצות. על המקום שאני נמצאת בו, מקום שאני ביקשתי להיות בו. המחשבה שהוא כרגע נהנה מהסבל שלי בתוך החזיה. ושאפ אחד לא מבקש ממני לחשוב. זהו. אין יותר מחשבות, לא כאלה שאני מצליחה לזכור. רק שקט בתוך הנשימות הקטנות האלה. עד שזה נגמר.

 

גיבורה עם פאסון כבר אמרתי?

 

 

לפני חודש. חמישי, 3 באוקטובר 2019, בשעה 12:27

אני מתקשה בתקופת החגים. לפני כמעט שני עשורים, אירוע מצער קרע את המשפחה לגזרים וכל חג מאלצ אותי להתכנס לשולחן החג (כדברי בני משפחתי "אם לא בשבילך, לפחות בשביל הילד שלך") וכל הלבן מרגיש לי כל כך צבוע. לא רק שלא נעים לי בהווה, זה כפול ומכופל, כי צפים לי זיכרונות של תקופה שכן אהבתי לחגוג את החגים עם המשפחה, להתכנס לשולחן החג ולהתפעל שוב מהדגים החריפים של אמא. 

 

אני בכלל מתקשה בתקופה הזו, כבר מעל שש שנים שאני באקדמיה באופן רצופ, וכל חופשת סמסטר משאירה בי תחושת ואקום וריק, לא מוצאת משהו שווה ערך למלא את החור שמשאירה החופשה הזו. אני שוקעת בדכדוך ועצבות, מחפשת להתעסק בכל מיני קטנות ( תשאלו את ועד הבית שלי), צורכת פורנו בכמויות לא מציאותיות (מסתבר שיש כמות כזו). העבודה שלי  מספיקה בדיוק כדי לשמור את האפ מעל קו המים, לא לטבוע לגמרי. אבל הקושי הזה מעייפ. מתי כבר 30 לאוקטובר?

 

גם אתה, שלא ביקשתי להכניס אותך לחיי ובכל זאת, נכנסת. לא בטוחה לגמרי שזה נגמר בינינו, לא יודעת אם אני פשוט לא מקבלת את זה. לא מתחרטת לרגע שהיית. בלי להתעסק בשאלה אם היית נכון לי, אם הייתי נכונה לך. הרגשתי. אחרי שנים של כהות, אחרי יותר מעשור של קיפאון ותחושת ריחוק מהצד הסוטה שלי. הנוכחות שלך עצמה, היא הספיקה כדי שאנפצ את הסכר ואתן לכל מה שהדחקתי לצאת. אני לא כועסת עליך, לא יכולה. אתה זה אתה. עשית לי טוב, עשית לי רע. היינו רכבת הרים רגשית, אולי גם בגלל שלא נפגשנו בתדירות גבוהה, כל מפגש הביא איתו אמוציות גבוהות וככל שעבר זמן מיום המפגש, שוב הגיעו הפערים בינינו. אני מצטערת רק שאחרי כל זה, אולי לא נוכל להיות חברים. כבד ומעיק לי, חונק קצת בגרון. אהבתי אותך כמה שיכלתי. אני אוהבת עדיין. אני תמיד אוהב. 

 

אופ, אני צריכה חיבוק...

לפני 3 חודשים. שישי, 9 באוגוסט 2019, בשעה 00:18

תודה שקראת אותי

תודה שבאת אלי

תודה שעטפת אותי חזק כל כך

תודה שהכאבת לי

תודה שחדרת אלי, לחורים ולנשמה

תודה שנישקת

תודה שגרמת לי להקיא כשחנקת אותי עם הזין שלך

תודה ששמת אותי בתנוחת עובר וליטפת אותי

תודה שגרמת לי לספייס

תודה על כל המתנות שהשארת לי בכל הגופ

תודה שאתה חושב שאני ילדה יפה 

תודה שדיגדגת אותי וגרמת לי לצחוק

תודה שגמרת לי בפה

תודה שאתה שולח אותי לישון מרוחה במיצים של עצמי

תודה שאתה נותן לי להיות

שלך

לפני 3 חודשים. חמישי, 8 באוגוסט 2019, בשעה 18:26

בראש רצות מיליון מחשבות, אפ אחת לא נשארת להחליפ כמה מילות תובנה. הן טסות, מותירות אחריהן בעיקר רגשות, רמז לתוכנן. אלו רגשות קיצוניים. אם כבר שמחה, אז קיצונית כך שהאדמה נראת כאשליה כי ישנה תחושה של הליכה באוויר. אם כבר אכזבה, אז קיצונית. האדמה נהפכת לבטון כי ישנה התרסקות והיא כואבת נורא, הבטו מתהפכת וגוש מחנק עומד בגרון מסרב לצאת או להבלע. ואז בא הכעס, העיניים כבר לא רואות צבעוני, גם לא לבן. הכל שחור. המחשבות השאירו תחושה של זעם ותוקפנות ופשוט בא לשבור קירות. 

רגע, נדלקת נורה בקצה האונה הפרה-פרונטלית. מהבהבת שם בחשכה, מרתיעה. נראה כאילו פעם ראשונה מהבהבת שם, אולי היא עבדה כל הזמן והשחור היה כהה מדי מכדי לראות. פליאה על קיומה, מאיטה את המחשבות, אפשר לגעת בהן, לנתח אותן, לראות באילו צבעים הן עטופות ומה יהיו התוצאות ואז מגיעה הבנה. צריך רגע לעצור, לנשום עמוק, לספור עד 10. פעמיים. 

ושוב חוזרת תחושת האכזבה ומביאה איתה כאב קיצוני. הגוף כואב, האיברים הפנימיים כואבים וכמו סכינים דקירות בכל הגוף.  

חוסר יכולת להכיל בפנים כמות ועוצמה כזו של רגשות, כאנרגיה שעצורה מלהתפוצצ. שבר בכלי הקיבול האנושי מתחיל להיווצר כשנאמרות מילים בקול. כמו "התאכזבתי", "מתגעגעת". הכל מתרסק, כלי שבור ומרוסק על הרצפה, הדמעות יורדות בלי הפסקה. אין שליטה. הן יורדות חרף כל ניסיון לעצור אותן. שום הוראה להפסיק לבכות לא תעזור להפסיק את הבכי המתפרץ. 

הגוף זועק מכאב פיזי מקצוות השיער ועד לציפורניי הרגליים. הצורך במגע חם של ידים אחרות חמות, שמוצאות דרכן מליטוף השיער, להשענת הראש על כפתיים רחבות שמכילות את מה שקשה לבד, חיבוק חם וחונק , כזה שאי אפשר לנשום בו אבל לא רוצים לצאת ממנו. לרדת לרצפה בתנוחת עובר ולבכות בשקט. לדעת שיש שם מישהו ששומר, מקבל , אוסף ומעמיד מחדש, לוחש מילים חמות, מלטפות, מרגיעות ומנחמות.

לפני 3 חודשים. רביעי, 31 ביולי 2019, בשעה 22:00

המחשבות על יום העבודה שהסתיים התחלפו במחשבות עליה. הוא מיד יכנס לחניה, ידומם מנוע ויעלה הביתה. היא מחכה לו שם. הוא מתעכב שנייה מאחורי הדלת, מנסה לקלוט את שמתרחש בדירה. צלילי מוסיקה בוקעים מהמערכת ונראה שמלטפים את קירות הדירה, צלילם העמום מקשה עליו לזהות את השיר שמתנגן ברקע. ריח כביסה ממלאה את חלל אפו. צרור המפתחות בידו האחת. הוא עוצם עיניים, לוקח נשימה עמוקה ופותח את הדלת.

היא שוכבת על הבטן, ראשה נשען על ידה האחת, רגליה משולבות באוויר נעות לקצב המוסיקה. בידה השנייה היא אוחזת אחד מהצבעים המפוזרים לידה ונראה שמשרבטת צורות שונות ולבבות על הדף. היא הרימה את ראשה כשנכנס, שיערה השחור אסוף בשתי קוקיות מעל קו האוזן, לגופה גופייה דקה ללא חזייה ותחתון ורוד. "חזרת!" קראה נרגשת, שומטת את הצבע מהיד כשהחלה להתרומם מהרצפה לעברו. "אל תזוזי" הוא עונה " המשיכי בשלך, אני רוצה להסתכל עליך". עיניה התמלאו ברק כשחזרה לתנוחה בה מצא אותה כשנכנס, היא אחזה שוב בצבע וחזרה לצייר.

הוא התיישב על הספה מולה, צופה בה. בקימורי גופה הבולטים מתחת לגופייה, היא גם מגלה באגביות טפח מהשדיים והמותניים. " חלצי את נעליי, ילדה" הוא אומר. היא נעמדת על ארבע ומתקרבת אליו, פורמת את שרוכי נעליו ואת גרביו. פניה קרובות כל כך לרגליים שהיא מעריצה. היא מקרבת את ראשה, יודעת שלא תוכל לנשקן ללא אישור, מרימה אליו מבט מתחנן. הוא רואה אותה, את הצורך שלה ומהנהן בהסכמה שקטה. נשיקות נשיקות היא ממטירה על כפות רגליו, מדלגת מרגל אחת לשנייה ובחזרה, נשיקות קטנות, מלטפות. "הספיק לך, חזרי למקומך והמשיכי בשלך". היא חזרה למקומה על ארבע, נשכבה חזרה באותה התנוחה כשהיא יודעת שהוא בוחן כל מילימטר בתנועות ובגוף שלה.

היא מביטה אליו, במבט מבקש ספק שואל "אני צמאה", היא אומרת ומרכינה ראשה חזרה לדף. צעדיו נשמעו בברור על הרצפה כשהלך לכיוון המטבח. דלת הארון נפתחת, דלת הארון נסגרת. רעש המים שזורמים מהברז. היא שונאת מי ברז. הוא יודע את זה. "שבי" הוא אומר. היא מתיישבת על ברכיה, קרסוליה נוגעים בישבנה, גבה מתוח ישר, שתי כפות ידיה מונחות על ירכיה, גב היד נוגעת בירך כמחכה לקבל דבר מה, ראשה ישר ועיניה מגיעות מעט מתחת לקו המכנס שלו. היא רואה עכשיו שאת הגינס מחבקת חגורת העור עם האבזם המיוחד שקנתה לו. "פתחי את הפה" ולפני שהיא מספיקה לעשות כדברו, זרם קטן וחמים הרטיב את תוך ירכיה. הוא קרב אליה את הכוס, היטה אותה מעט לזווית שתקל עליה את השתייה. המים לא נעימים לה, קצת חמים. מעט מהם ניתזים ממנה ומרטיבים את הרצפה. הסטירה הגיעה מיד. הוא שפך את המים שנותרו בכוס על פניה , אחז בכל יד בקוקייה ומשך את פניה לרצפה. "ילדה חזרת זהירות" הוא אמר " יבשי את הרצפה עם הלשון". סמוקת פנים מהסטירה ומהבושה, החלה ללקק את הרצפה. היא יודעת שזו משימה שתכשל בה והלחות מתאספת בפינת העין. כפות רגליו זזו באי שקט, מסמנות לה שהוא לא מרוצה ממנה והעונש לא יאחר לבוא. "לספה" הוא פוקד והיא נעמדת על 2 רגליה, גופה רוכן קדימה וראשה שמוט לרצפה. ידיו עדיין אוחזות בשיערה. הוא מתיישב על הספה " שכבי על ברכיי ותחת למעלה". הוא מפליק לישבנה והיא כבר יודעת מה עליה לעשות "אחת, תודה" ועוד אחת "שתים, תודה" והוא ממשיך עוד ואת  "עשרים, תודה" היא כבר מייללת. הוא קם באחת מהספה, היא נופלת לרצפה, משותקת יודעת שאסור לה לזוז או להשמיע קול. רעש דלתות הארון נשמעו והוא קורא לה בעודו מתקרב "צוואר". היא התיישבה חזרה על ברכיה, קרסוליים נוגעים בישבנה, גב זקוף וידיה משולבות מעל העורף, אוחזות בשיער. הקולר נסגר על הצוואר והיא מובלת ברצועה לחדר השינה. "על הבטן" הוא פוקד. במיומנות היא נשכבת על הבטן, זרועות צמודות לגופה, כפות ידיים כלפי מעלה, ראשה מוטה לצד ורגליה מפוסקות כך שקו הירכיים מקביל לקו הכתפיים. היא ממתינה. הוא מסתובב סביבה ונעצר מעל ראשה. משחק עם אצבעות כף רגלו בפניה ובפיה. מתגרה בה ומתרחק. הוא חוזר ונעמד בין רגליה. " מה ביקשת ממני ילדה?" הוא שואל, והיא יודעת את התשובה ומה יבוא בעקבותיה. "ביקשתי לשתות". " ומה עשית עם המים ילדה??" הוא ממשיך והיא, פניה עוד צמודות למרצפות עונה, "שפכתי את המים על הרצפה, סליחה". המילה האחרונה כבר נחנקה בגרונה עם יבבת כאב כשהחגורה נגעה בה. על ארבע ילדה, קבלי את העונש שלך". ראשה עדין ברצפה, ידיה אוספות את שיערה מעל הראש , מתרוממת על הברכיים, גבה ישר והתחת כלפי מעלה, פתוח וממתין. הרעש היחיד שנשמע בחדר היה הרעש של החגורה מפלחת את האוויר, את עור ישבנה ואת נשמתה. עוד אחת ואחריה עוד אחת " אחת, סליחה, ילדה לא תשפוך יותר מים על הרצפה". "שתיים, סליחה, ילדה לא תשפוך יותר מים על הרצפה" "שלוש, סליחה, ילדה לא תשפוך יותר מים על הרצפה". הוא מושך לצד את התחתון הוורוד, מלא כבר בנוזלי גוף ובריח פחד והתרגשות. הוא נעמד בדיוק מעליה, כופף מעט את ברכיו וחדר לתוכה באחת. הזין שלו פילח אותה לשתיים והיא זעקה מכאב, אותו כאב שהיה עבורו כמנגינה קסומה והוא נגח בה עוד ועוד, מושך את ראשה אחורה בשערה. בנעיצה אחת אחרונה רוקן עצמו לתוכה. "ילדה טובה לא תחזור על זה שוב, נכון"?

 

לפני 3 חודשים. שני, 29 ביולי 2019, בשעה 17:33

היא מתאמצת להתמצא בחושך. במרתף אין חלונות והיא לא יודעת אם בוקר או לילה. תיפופי רגליים של עכבר ממהר גורמים לה להתכנס עוד בתוך עצמה, מחבקת את ברכיה המשופשפות חזק לחזה. מקלחת. עוד מושג שנראה כבר כלקוח ממציאות אחרת. היא סגורה בחלל קטן שלא מאפשר לה לעמוד זקוף, עשוי סורגי מתכת. היא סגורה במרתף ויכולה לשמוע אותו צועד בין החדרים בבית, ואת המיטה שלו חורקת כשהוא מזיין עליה אחרת. חלק ניכר מהזמן הבית היה שקט והיא פחדה שאין מי שיבוא לבדוק אם היא בכלל עוד בחיים. השעות חולפות והיא משחזרת בראשה שוב ושוב כיצד עמדה מולו עירומה כביום היוולדה. שיערה השחור משוח אל מאחורי האוזניים, עורה לבן ומגולח ופניה נקיות מאיפור. ראשה שמוט מטה והוא אחז בסנטרה והרים את פניה מעלה, הצליב את מבטו בשלה. " את מבינה מה הולך לקרות עכשיו שפחה?" הוא שואל. היא בוהה בעיניו שתמיד ראתה בהם חום ואהבה והנהנה עם הראש באיטיות, אולי כי ברור לה שזו פעם אחרונה שהוא ידבר אליה בטון הזה. הוא תפס בשערה ומשך אותה מטה, על ארבע. הצירים חרקו כשסגר אחריה את דלת הכלוב. עודנה מנסה לתפוס את מקומה החדש, להתרגל לגודלו של הכלוב, לחוסר הנוחות ולרצפה החשופה והקרה, נוזל חם החל שוטף אותה על השיער, זולג לפניה המופתעות ולקימורי גופה. היא מנסה להביט מעלה, אך הוא מכה על סורג הכלוב והיא מתכנסת כעובר, בתוך שלולית השתן. הדמעות שלה, הן יורדות מעצמן. מתערבבות עם טעם השתן. הוא  מסתובב ויוצא בלי לומר עוד מילה, משאיר אותה מתבוססת בשלולית השתן בוכה ומלוכלכת. קשה לה להעריך כמה זמן עבר, היא נרדמה שעונה על קיר הכלוב לסירוגין, צמאה ורעבה. דלת המרתף נפתחה שוב. ליבה מחסיר פעימה והיא משתנקת. הוא נעמד צמוד לקיר הכלוב והיא אוספת עצמה, זוחלת אליו על ארבע מקווה שבזה העונש תם. הוא מכניס את ידיו דרך החריצים העליונים של בכלוב, תופס בשערה ומדביק את פניה המלוכלכות לסורגים, למכנסיים שלו. בתוך כל הכאוס, היא מריחה את מרכך הכביסה של המכנס שהיא כיבסה לו בעצמה לפני מה שהיה נראה כנצח, כשהוא עוד נתן לה להיות חופשיה." ידיים מאחורי העורף" הוא מורה לה בשקט המופתי שלו. היא יודעת שאם לא תעשה כפי שנדרשה, השקט יהפוך לסער. כך, שהוא אוחז בשערה ביד אחת, היא על הברכיים וידיה משולבות מאחורי עורפה. בידו השנייה הוא פותח את המכנס ושולף את איברו הזקור ישר לתוך הפה שלה. הפה שלה יבש אבל זה לא מפריע לו להכניס את הזין עמוק בגרון, היא רוצה להקיא והוא לא זז. כמויות של רוק מתאספות בחלל הפה והיא קצת נחנקת מעצמה, מחרחרת. הוא שולף אותה באחת מהגרון שלה, נותן לה שנייה לסדר נשימה והוא שוב בפנים, מזיין לה את הגרון מהר וחזק. "אני אטפל בך" הוא אומר בזמן שמביט בה נאבקת לנשום דרך סורגי הכלוב. הוא מנתק אותה ממנו ומורה לה להסתובב ולהתכופף על ארבע עם הראש לרצפה. "קרבי את החור לסורג והרימי את הישבן", והיא נצמדת ככל שיכולה, אצבעות רגליה תופסות בסורגי הכלוב. "מהר יותר" הוא קורא לה ומנער את קיר הכלוב. רועדת עשתה כמצוותו, ישבנה מפוסק מעלה וצמוד לסורג וראשה ברצפה, מריחה את שאריות השתן על הרצפה. הוא אוחז בה דרך הסורגים ומורה לה " תשתיני". כך, על ארבע עם חורים פתוחים וחשופים, בלי שנייה לחשיבה, הסוגרים שלה משתחררים וזרם חם ניתז ממנה לרצפה הקרה יוצרת שלולית חדשה סביבה, חלק מהשתן נוזל לאורך גופה ושדייה, שערה נרטב. בעוצמה פתאומית הוא חודר אליה מאחור, בועל את אחוריה במהירות ובפראות. "אכאיב לך שתבכי" והוא תוקע אצבעותיו בבשרה. "כלבה טובה" הוא פולט בין הגניחות וממשיך "אמרתי לך שעוד אחנך אותך". היא מייבבת מכאב לתוך הרצפה והוא פורק עצמו בישבנה בנעיצה חזקה וגניחה.

שקט.

החדר שוב שקט, ורק נשימותיו מפרות את הדממה, היא מנסה להסדיר את נשימותיה לפי הקצב שלו.

הוא מסתובב ויוצא מהחדר בלי לומר מילה, והיא עדיין עם הישבן מעלה ופנים בשלולית, הזרע נוטף החוצה לנוזל לאורך ירכיה. היא לא תזוז עד שיגיד לה אחרת. בלי שתרצה הדמעות יורדות שוב, הפה כבר לא מבדיל בין מליחות הדמעות לשתן. היא שלו לעשות בה כרצונו. כך התחייבה. הדלת נפתחת שוב וגופה דרוך לבאות. צירי הדלת חורקים שוב, והוא מורה לה לצאת על ארבע מהכלוב. הוא יושב על כיסא נמוך והיא מתקרבת אליו, מניחה את ראשה על כפות רגליו היחפות, מנשקת אותן בהכרת תודה. לידו דלי  מים עם סבון ומגבת. הוא טובל את המגבת בדלי המים ושוטף לאט ובזהירות את פניה שדבק בהן אבק עם שתן, את שיערה שנראה כי לא ראה מברשת ימים שלמים, מנקה אותה לאט. הוא הרים את ידיה בעדינות, מנקה את שדייה וקפלי עורה והשעין את ראשה התשוש על ברכיו. ידיה אחזו ברגליו וחיבקו אותו חזק ככל שעמד לה כוחה. הוא פנה אליה כשסיים לנקות אותה "את שלי. לעשות בך כרצוני בלבד. לא ייגע בך אחר ללא רשותי". היא הביטה בו, עיניו היו שוב מלאות חום ודאגה וראשה נשמט מטה באפיסת כוחות. הוא אסף אותה בין זרועותיו וסגר אחריו את הדלת. משאיר בחושך את זיכרונות העונש וריח השתן שהיא עוד תצטרך לנקות כשתתעורר.

לפני 3 חודשים. שבת, 27 ביולי 2019, בשעה 22:02

תודה שבאת, כשהייתי צריכה אותך  יותר מהכל.

תודה שנזפת בי כילדה טועה, הייתי צריכה את הסטירה הזו.

תודה שחיבקת אותי, כשכאב לי כל כך

תודה שחייכת אלי, שנישקת אותי, שהאכלת אותי 

תודה שאתה חושב שאני יפה, גם כשלא מגיע לי

תודה שנתת לי לשתוק עם המחשבות שלי ופשוט צעדת לידי

תודה שעטפת אותי בשקט שלך.

איש יקר,אהוב.

תמיד תמיד,

שלך.

 

 

 

 

 

לפני 4 חודשים. ראשון, 7 ביולי 2019, בשעה 12:25

לא יוצא לאיש ולי להפגש בתדירות שהיינו רוצים, זה מתסכל ומעצבן אותי. אבל מצד שני, זה מעניק לי זמן. זמן לחשוב, לדמיין, להרגיש. הן כולן מתקבצות לאפיזודות של חלומות בהקיצ, בלילה של שיחות, משאלות לב ומגע שכבר היה. הנה כמה שמרגיש לי לשתפ:

Episode 1: הלכנו לישון אחרי לילה שבו העניק לי מתנות  צבעוניות רבות. הוא נרדם מהר, מותיר אותי קשורה ברצועה לרגל המיטה כשהשליטה על אורך הרצועה נשארת קרובה לידו, מספיק אורך כדי לתת לי ברוב נדיבות, לישון על המיטה בתנוחה עוברית ליד הרגליים שלו. הרגל שלו נדחפת בין הרגליים שלי, מעיר אותי. כבר בוקר ולא שמתי לב. הוא משחרר קצת מאורך הרצועה וקורא לי לבוא אליו. אני מתקרבת אליו, איבר מינו מתוח והפנים שלי צמודות אליו. " רק להריח", הוא אמר. הריח שלי עליו, המיצים שלי. הוא שואל ויודע שאני רוצה להכניס אותו לפה. "עד הסופ ותמצצי חזק. לא לזוז". אני לא זזה, והוא עם האגן מזיין לי את פה. זה כואב ככה, להחזיק את שרירי הפה והלסת, אבל אני לא מעיזה לשחרר. "תתחנני שאגמור לך בפה", הוא אומר ואני.. מנסה לשחרר יבבות תחינה בלי להרפות את שרירי הלסת " את מוכנה?" הוא שואל אבל אני לא מספיקה לענות, זרם חם גולש במורד גרוני, כמעט מפספס את בלוטות הטעם שלי. כשהוא נפסק,  אני משחררת את הפה, מלקקת אותו ומוצצת הכל. שלא תישאר אפ לא עליו טיפה אחת. הוא מניח את הראש שלי על הבטן שלו ומלטפ לי את הראש. "בוקר טוב יפה" הוא אומר ואני.. אני עכשיו שלמה. 

Episode 2: צהריי יום, נוסעים לים. צידנית עם פירות קרים ושתיה, שמיכה וספר. מתארגנים על השמיכה מול המים, השמש נעימה והים, בניגוד אלינו, רגוע. הוא לא צריך להגיד לי מה לעשות, אני כבר יודעת לבד. ואני יושבת לצידו, חשופת חזה. כייפ לצחוק ולדבר קצת. אני אוהבת כשאנחנו מדברים. זה תמיד נותן לי עוד קצת ללמוד על צורת החשיבה, הערכים שלו וגם פשוט להנות משיחה מאתגרת אינטלקטואלית. אני צריכה לעצור שניה, לעכל את השיח שלו, לחשוב על התגובה שלי, לתת טיעון טיפה יותר טוב ושקול. עד שהוא רוצה לנוח. זה הסימן עבורי, להוציא את הספר. אני פותחת במקום שנעצרנו פעם שעברה וממשיכה להקריא לו. זה מאוד קשה להקריא ספר. כי מילים כל אחד יכול לקרוא בקול רם. אבל, לקרוא בצורה שתסחופ את המאזין שלך, לקרוא כאילו כבר קראתי את הספר לפני ואני יודעת בדיוק איך להגות כל מילה ובאיזו פרוזודיה. הוא נח, האיש. רגוע. ברקע נשמעים הגלים, השחפים והקול שלי שמסתנכרן לסוג של הרמוניה עם הטבע. בשבילו. 

Episode 3: אני עומדת בכניסה למקום העבודה של האיש, השומר בכניסה שואל אותי למטרת ביקורי ואני עונה כי יש לי פגישה שתואמה מראש עם *** בעוד 20 דקות. השומר מבקש תעודת זהות לבדוק אישורי כניסה לבנין וחוזר עם הנחיות כיצד להגיע למשרד. כבר שיננתי אותן בעל פה, ערב לפני כשקיבלתי את אותן ההנחיות ממנו. בזמן שחיכיתי לו במשרד, החלפתי בגדים. מהחולצה המכופתרת והחצאית המחוייטת, לשמלה שהוא בחר לי. ללא תחתונים וחזייה. בזמן שאני מתארגנת אני מסתכלת על המשרד, על העיצוב שלו, על התמונות שבחר, על התעודות שתלויות על הקיר. שואבת עוד ידע על האיש שלי, עוד צד שלו שאני נחשפת אליו היום. מסיימת להתארגן ומחכה בדיוק כפי שביקש. הוא נכנס למשרד והתיישב לשולחן העבודה שלו. הוצאתי ידים ממקומי, מתחת לשולחן, לפתוח את רוכסן מכנסיו. איברו נשלפ החוצה לתוך הפה שלי. אני יודעת מה עושה לו טוב. חזק ועמוק. אפילו אם אני אקיא. אבל אסור לי לעשות רעשים, לא במשרד שלו באמצע היום. אז אני נחנקת בשקט. הוא מושך את כיסאו אחורה ומקים אותי מהשיער, מכופפ אותי לשולחן משרדו ומצמיד את צד פניי לשולחן. הוא בפנים. חדר אלי מאחור. קריאת הפתעה נחנקת מגרוני והיד השניה, זו שלא אוחזת בשערי, סותמת לי את הפה. קריאת ההפתעה הופכת לסדרת גניחות הנאה ככל שהקצב הבעילה שלו עולה. הוא נעצר ונוזל חם ממלא אותי. "תחליפי בגדים" הוא אומר. הוא עומד לפני דלת המשרד, מנשק אותי ברכות שמעלה בי רטט מחדש ושולח אותי הביתה. בעודי צועדת לצאת מהבניין לרכב, משתדלת לצעוד צעדים קטנים עם רגליים צמודות. הנוזל שלו נוטפ ממני לאיטו. יצאתי מהשער, השומר תקוע בתשבצ של סופ העיתון ואני נושמת לרווחה, מציצה מטה, ורואה 2 פסים של נוזל, אחד על כל רגל... זולגים עד קרסוליי.

 

יש עוד, יהיו עוד. כרגע, הן עוד שלי ורק שלי :)