החיים על פי קאלי

הציל אותי

ואני עם הקפה

פונים אלי מידי פעם בניסיון להכיר (מפתיע, נכון?), אני מיד מגיבה (בנחמדות, נשבעת, פינגר קרוס!) שאני לא זמינה לקשר כרגע. 

"זו שאלה של רצון"

"תמיד יש זמן, תנהלי אותו נכון"

ועוד מלא גיבובי שטויות מהסוג הזה.

מייייי אתם, שולטי ומנהיגי אלפא שכמוכם, שעל בסיס כלום ושום דבר, מגיבים ככה?

אני לא אשב ואספר לכל אחד, מה סדרי העדיפויות שלי, מה היעדים שלי ואחרי מה אני רצה. זה שלי!!

עדיף היה אם הייתי מנצלת את השעה הפנויה שלי לפלרטט ולקשקש ואז להעלם? זה לא מכבד, את הזמן שלכם ולא את הערכים שלי כאדם (רוצה לחשוב ככה).

מבטיחה שאני לא קשה להשגה. אני פשוט קשה. 

ולסיום, השיר הכי טוב שהתנגן בפלייליסט שלי הבוקר

נושא שאני מוצאת עצמי מדברת כמעט עם כל אחד אחרי שמבינים שיש לי קשר מקצועי לתחום. אז מרכזת פוסט קצר (באופן יחסי) ונגיש בנושא. חשוב לציין, אני לא נוירולוגית או פסיכיאטרית (שהם היחידים שיכולים לאבחן הפרעת קשב באופן רשמי).

אז מהי בעצם הפרעת קשב? תתפלאו לשמוע שזוהי תשובה מורכבת. יש מודלים ותפיסות שונות לגבי הנושא. לא אכנס לזה עכשיו. קראתם משהו ורוצים הרחבה או הפנייה למאמר אקדמי בנושא? אפשר להשאיר הודעה בתגובות בבלוג או בפרטי.

נקודות לרקע ולמחשבה:

** מ1902 שהתחילו לראשונה לדבר על הפרעת קשב ועד שנות ה50, רופאים תיארו את התופעה כ"ילדים תוקפניים שלא מצייתים לחוקים", הם קראו לזה "הפרעת מוסריות". עדויות מתקופות מלחמת העולם הראשונה והשנייה מספרות שילדים שחלו בדלקת קרום המוח, הראו פגיעות קוגניטיביות שדומות להפרעת קשב והיה חשש שהפרעת קשב מדבקת ולכן, מחשש להדבקות, הילדים הושמו במסגרות מיוחדות ומבודדות תחת ההגדרה "סינדרום אי השקט".

** בשנות ה80, כבר החלו לדבר על ADD (בהמשך סיווגו אותו לעם/בלי היפראקטיביות) וכיום אין יותר אבחנה לADD, אלא רק ADHD, מתוך הבנה שההיפראקטיביות קיימת, פנימית או חיצונית.

** אחד מהדברים הברורים בתחום זה שהפגיעה הנוירולוגית מקושרת לתפקוד האונה הפרה-פרונטלית (תגעו במצח שלכם- זה שם), מכאן והלאה ישנם מספר מסלולים של רשתות ומערכות וקשרים מוחיים שלא מתפקדים טוב (יכול להיות שרק אחד מהם, חלקם או כולם).  זה בגדול מה שמסביר את השונות הגבוהה של מופעי ההתנהגות בהפרעת קשב בין אדם לאדם.

**תפקודים ניהוליים- מה זה ומה הקשר עכשיו להפרעת קשב?  תפקודים ניהוליים זה מושג כללי שמאגד בתוכו מגוון של תפקודים ששולטים ומנהלים תפקודים קוגניטיביים אחרים- "הבוס של המערכת", אם בא לכם לתת לזה כינוי קליט. ה"בוס" כולל בתוכו את תפקודי הקשב, היכולת לעכב תגובה, זיכרון, יכולת לפתור בעיות, גמישות מחשבתית ומעבר בין מטלות.

**גנטיקה וסביבה- המחקרים מצאו שלרוב הילדים עם הפרעת קשב (95%-50%) יש לפחות הורה אחד עם הפרעת קשב. מצאו קשר משפחתי חזק עם ADHD גם לסימפטומים אחרים במשפחה כמו למשל דיכאון, הפרעות התנהגות והתמכרויות. יש גנים חשודים ל ADHD, כמו למשל גן לקולטן דופמין D4, הגן הזה קשור גם לתסמונת טורט, התמכרויות ולהתנהגות מונעת ריגושים כמו הימורים ודברים מסוכנים.

**הפרעות נלוות להפרעת קשב- בין 40%-60% מהילדים עם הפרעת קשב מפתחים ODD (הפרעת התנהגות). בין 30%-50% יפתחו בהמשך התפרעת התנהגות הנקראת CONDUCT, המתאפיינת בהתנהגות אגרסיבית כלפי אחרים, והם אינם חשים אמפתיה או חרטה לאחר שפגעו באחרים.  בנוסף, תחלואה נלווית להפרעת קשב:  -בערך  25%  מהפרעת קשב יהיו גם עם הפרעות חרדה. בערך 15% יהיו עם הפרעות במצבי רוח. בין 10% ל25% מהפרעות קשב יהיו עם הפרעות למידה. בין 52% ל82% מהילדים במחקרים שונים דיווחו על קושי או דחייה חברתית.

קשב:

**כל פעולה שאנחנו עושים נחלקת ל2: אוטומטית (שלא דורשת הפניית קשב) או מכוונת (שכן דורשת הפניית קשב), ישנן פעולות שמתחילות כמכוונות והופכות אוטומטיות (קריאה, נהיגה).

 יש סוגים שונים של קשב!

** סלקטיבי: נדרשת היכולת להתעלם מגירויים אחרים ולהתרכז במטרה ( לדוגמא, להתעלם מטלפונים/מחשבים/ריחות וכו' כדי לבצע את המטלה).

** מרחבי: היכולת שלנו להתמקד על גירוי במרחב או להתעלם מגירויים מרחביים(למשל טריקת דלת יכולה להסיח את דעתנו, או מחשבות).

** חלוקת קשב: היכולת שלנו לחלק את מאגר הקשב לשתי מטלות ( למשל לנהוג ולדבר בטלפון).

** מתמשך: להחזיק ולשמר את הקשב לאורך זמן (כמו למשל לאורך שיעור של 45 דקות).

 אבחנה

כיום, על פי ה-5DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטריות (שכן, הפרעת קשב היא הפרעה נוירולוגית-פסיכיאטרית) מחלק את קשיי הקשב ל2: היפראקטיביות/אימפולסיביות וחוסר קשב(מוסחות). בנוסף, הוא קובע מספר קריטריונים לקבלת אבחנה ואלו הם (בקיצור):1. התסמינים צריכים להופיע למשך חצי שנה לפחות לפני האבחנה 2. התסמינים צריכים להופיע לפחות בשתי סביבות שונות (למשל בית ובית ספר). 3. התסמינים אינם תואמי גיל (למשל קושי לחכות לתורו בגיל 12 או בגיל 3) 4. התסמינים צריכים ליצור הפרעה למהלך החיים 5. שלא ימצא הסבר אחר (לקות נוירולוגית/נפשית) להופעת התסמינים.

נוירולוגיה

בגדול, ישנו חומר כימי הקרוי דופמין. הוא עובר בין התאים (כמו כל חומר כימי אחר שהגוף מפיק) ותפקידו לשמר את תפקודי הקשב. בהפרעת קשב, התאים "יורים" לתאים השכנים את הדופמין, אבל השכנים? לא מצליחים לקלוט את כל החומר ואז קורה תהליך שנקרא "ריאפטייק" (דומה מאוד למנקי רחובות, שאחראים לנקות שאריות של חומרים כימים שעוברים בין התאים בין "היריות" של החומרים השונים).

טיפול- התנהגותי, תרופתי ומיתוסים

1. טיפול התנהגותי בחיזוקים-  מחזקים התנהגות רצויה ומכחידים התנהגות לא רצויה. משתמשים בטיפול הזה בתחום הלימודי ובחברתי. חשוב לא רק להגיד מה לא לעשות, אלא לתת חלופות. זה נקרא "כלכלת אסימונים" או "שיטת הנקודות".

2. שינוי סכמות- עיקרון סכמות היא שיטת טיפול פסיכולוגית. יש סכמות בעולם שבו מייצגים מה קורה בעולם וכל הייצוג הזה הוא ייצוג סובייקטיבי. ז"א יכול להיות מקרה אובייקטיבי אחד בעולם וכל אחד ייצג אותו בסכמות אישיות במוח. לדוגמא אם ילד הולך ברחוב ורואה בצד הזני של הכביש ילדים צוחקים, ושואלים למה הם צוחקים? ילד אחד עם ביטחון עצמי נמוך יגיד שצוחקים עליו וילד אחר עם ביטחון עצמי גבוה יגיד שהם צוחקים על משהו אחר שלא קשור אליו. כל המציאות שלנו מלאה באירועים אובייקטיבים וכל אחד מפרש ומקודד אותם אחרת. סכמות מזינות את עצמן.  שינוי של סכמות בהקשר של ADHD, ילדים עם הפרעת קשב חווים הרבה התנסויות שליליות ואז הם מתחילים להאמין בחוסר המוצלחות שלהם, מה שגורם שלהם לאובדן שליטה, קושי בפתרון בעיות, קושי בהכוונה עצמית. הטיפול בשינוי סכמות עובד על האמונה שהם כן יכולים ומוצלחים ואיך לפרש את המציאות נכון ולא כמו שהם חושבים שהיא.

3. נוירופידבק- ה- EEG (אלקטרודות) בודק את השינויים של גלי טטא ובטא ובעצם בעזרת הגלים אפשר לדעת מתי המוח חולם ומתי הוא מתרכז בפעולה. בשיטת הנוירופידבק מעצבים את פעילות המוח בעזרת פידבקים, אם רואים שמוח נכנס לחלימה, סוגרים את המסך לדוגמא ומדליקים מחדש כדי לעורר.

תרופתי:

**  ריטלין-החומר שנמצא בריטלין הוא MPH, הוא מעלה את רמות הדופמין והנוירופנפרין. הוא בעצם פועל על העיכוב של הריאפטייק (האיסוף של הטרנסמיטורים) ויוצר כמות יותר גדולה של הדופמין והנוירופינפרין. בעצם ככה נוצר ריכוז יותר גבוה של דופמין ונוירופינפרין בין תאי העצב. התרופה נחשבת מעוררת, אבל בעצם היא גורמת להשפעה חיובית על הקשב. חלק מהתפקיד של הדופמין והנוירופינפרין זה להפחית את הירי של נוירונים ברקע וככה בעצם להפחית את הפעילות שלא קשורה למטלה ולשפר את היחס בין סיגנל לרעש. ז"א יש לנו את הטרנסמיטורים שעושים אינהיביציה לרעש (מה שלא מטרה), אז אם אני צריך להתמקד במטרה ולהתעלם מהמסיחים התפקיד של ל התרופה, זה לדכא את הרעש ולעורר את הסיגנל.

**השחרור של התרופה מתחיל כחצי שעה לאחר הנטילה, משפיע למשך מס' שעות ומופרש מהגוף דרך הכליות.

*אינו ממכר.

***מינון לא מותאם עלול ליצור מופעי התנהגות אפטיים/ תופעות לוואי. יש הבדל בין סוגים שונים של תרופות ותופעות לוואי שונות. תהליך הטיפול התרופתי לוקח מעט זמן ודורש ערנות ומשוב מול הרופא המטפל.

קשב אצל מבוגרים:

** יש הבדל מובהק בין בנים ובנות בילדות ובהמשך גם בבגרות, על תסמיני והשלכות הפרעות הקשב.

**בנים-  מבחינת השכלה ותעסוקה, גברים כשהם צעירים-מתבגרים, יש להם פחות שנות השכלה, משיגים תוצאות נמוכות במבחני השגיות אקדמיים, ומראים יותר פגיעות אקדמית בהשוואה לגברים ללא הפרעת קשב. עוד ידוע שהפרעת קשב אצל גברים הוא גורם סיכון לבעיות בעבודה, מגיעים פחות שעות לעבודה, יותר קונפליקטים בעבודה , איכות העבודה נמוכה יותר, הדירוג המקצועי שלהם נמוך יותר והמשכורות שלהם נמוכות יותר. בפן הבריאותי, יש יותר סיכון בריאותי ונטייה להשמנת יתר. בהיבט החברתי, יש להם פחות קשרים חברתיים, קושי בשמירה על מערכות יחסים ואחוז גירושים גבוה. על הכביש, יש לגברים עם הפרעת קשב יותר נטייה לתאונות, זמן תגובה איטי ואימפולסיביות.

**בנות- נטייה להריון מוקדם, קונפליקטים עם המשפחה וחברים, בעיקר עם האמהות. תפקוד אקדמי נמוך, סיכוי להישאר כיתה ואף לנשור מבית הספר. פתולוגיות שקשורות להפרעות אכילה, חוסר שביעות רצון מהגוף, אכילה בולמוסית  עד רמות קיצוניות כמו   בולימיה ואנורקסיה.

הסבר על התמונה:

**גיל גן- בעיקר בעיות  התנהגות.

**גיל בית ספר- בעיות התנהגות ומתווספים רבדים נוספים כמו פגיעה אקדמית, אינטראקציות חברתיות לא טובות,  חוסר קבלה של הילד עם הפרעת הקשב בקבוצת השווים שלו, דחייה חברתית, וקומורבידיות(תחלואה נלווית), לקויות למידה וחרדה וכו'...

**מתבגרים- קומורבידיות, ההפרעות התנהגויות בגיל ההתבגרות עלולות להפוך להיות התנהגות אנטי סוציאלית- דברים מוקצנים יותר מגילאי בית ספר (אם בילדות הוא זרק על המורה עיפרון, אז בבגרות הוא ישרוט לה את האוטו). פערים אקדמיים, דחייה מקבוצת השווים- מקבל גוון אחר כי מתחילות להיות קבוצות חברים. ובגיל זה מתחילים להופיע בעיות חדשות שצצות כמו עישון, סמים ואלכוהול. (יש פה את עניין הדופמין). ביטחון עצמי יותר נמוך.

**סטודנטים-  חוסר הצלחה אקדמי, קושי בהתמודדות עם מטלות יום יומיות, בעיות תעסוקתיות, ממשיך להיות דימוי עצמי נמוך, התמכרויות לאלכוהול וסמים. יש נטייה להפוך מושא להתעללות בהם, נטייה לתאונות.

**מבוגרים- חוסר התמודדות עם מטלות יום יומיות, התמודדות עם אבטלה, אי מציאת מקום עבודה, ערך עצמי נמוך,  בעיות במערכות יחסים,  תאונות דרכים,  קשיים בחיי הנישואין, שימוש בחומרים, יותר חשופים להתעללות,  חוסר יציבות רגשית.

 להרחבה מרתקת בנושא מומלץ לקרוא :

***  Kessler, 2006

***  Girls With Childhood ADHD as Adults: Cross-Domain Outcomes by Diagnostic Persistence Elizabeth B. Owens, Christine Zalecki, Peter Gillette, and Stephen P. Hinshaw University of California, Berkeley.

אתמול הייתה לי שיחה עם קולגה על הפילוסופיה של המקצוע שלנו, האם בכלל קיימת בתחום שלנו פילוסופיה. הוא טען שכן, אני טענתי שלא. ברור שאתם לא יכולים להכריע בדיון שלנו, אתם לא יודעים במה אני עוסקת. אבל תמשיכו לעקוב בכל מקרה. לטענתו, כל איש מקצוע מתחומנו מגיע עם "אני מאמין" שלו כשהוא עושה את עבודתו. אני הסכמתי אך הסתייגתי כשטענתי שתפיסת העולם שלי יכולה לאפשר לי תנועה אך מוגבלת על ציר פירוש הנתונים ובסופו של דבר- לנתונים היבשים, לציוני תקן- יש משמעות מכרעת ורובד אחד משפיע על משנהו ולא משנה מה אני הייתי רוצה לראות או לעשות. התמונה צריכה להתיישב כמו פאזל מושלם.

ואז התעמקתי במחשבה שאולי יותר תצליחו להתחבר אליה כאן, על הפילוסופיה של השליטה. על ההבדל בין נשלט (השימוש בלשון זכר מטעמי נוחיות בלבד והכוונה לשני המינים), לשולט מלמטה. נתחיל מהראשון, מהו נשלט? רגע... תעצרו, אני לא פורום אלפוני, כולם יודעים מה זה "נשלט", אבל נכנס רגע לרובד הפילוסופי יותר של המושג.

אם נשלט יגיד שיש לו גבולות ברורים ואסור לעבור אותם- אז הוא נשלט או שולט? תגידו עכשיו- אמון, הכרות, בסיס, גבולות נמתחים... הכל טוב ויפה. אבל- האם בהיותו עבד. נשלט. מקומו לקבוע מסגרת חוקים? עכשיו תצעקו עלי- מה עם שפוי בטוח ובהסכמה? הדבר היחיד שאני אקבל זו הסכמה. הדבר הראשון והאחרון שנשלט נותן זה את ההסכמה שלו להכנס למקום הזה, תחת אותו מאסטר ולצאת ממנו. שפוי ובטוח? תקווה לטוב. סמוך על המאסטר שלך שיידע לנווט *בעצמו* ולאתגר אותך איפה וכמה שצריך. מילת ביטחון? אותו הדבר.

אם אני אכניס את עצמי לסיטואציה מול שולט ואאלץ לעצור או להפסיק, אני למעשה מביאה על עצמי כישלון כנשלטת. או כי לא הצלחתי לעמוד בדרישות שהתבקשתי להן, או שכשלתי בבחירת המאסטר. עצירת סשן, שוות ערך בעיניי לניתוק הקשר. מהו כישלון בבחירת מאסטר? לבחור להיכנס לסיטואציה של שליטה, מהר, ללא חשיבה מעמיקה והכרות. ללא מחשבה מעבר לטווח הקרוב ממש, חוסר בדחיית סיפוקים, כישלון בראייה מרחבית.

הרי נשלט, שאינו שולט- ותכף נחזור לזה- לא מסוגל להתקיים בעולם החומרי והגשמי ללא הגשמה ומימוש של העצמי. בבוקר הוא יכול להיות מצידי ראש דירקטוריון. אבל כשהוא מנהל את הישיבה, הוא יחשוב על המאסטר/גבירה שלו. הוא לא לבד אפפעם. הליווי הוא תמידי, ההתנהגות שלו- תבייש או תאדיר את האדון שלו, זה שתחת שמו הוא מסתובב בעולם, סגור בקולרו.

ומכאן נעבור לכל שאר "הנשלטים", אלו שנקראים בביזוי ולעג "שולטים מלמטה".

הרי מהו שולט? מעבר לכל הדקויות שכל כינוי מביא איתו (ואולי כן צריך להעמיק בזה בהמשך) קובע את החוקים. משנה איזה חוקים קבעתי? אני יכולה להיות אכבר שולטת- ואני נהנית מזיוני גרון (לצורך הדוגמא בלבד חח) אז זה מה שאני ארצה לעשות. וכדי לחזק את דבריי בנקודה זו- אשאל אתכם, כמה פעמים נתקלתם בשולט שבעצם רוצה להיות נשלט? הוא פשוט רוצה לשרת, אבל לא מוצא מלכה, אז הוא לוקח נשלטת- דואג לה, וגורם לה *הנאה* בכך שמכאיב לה.  ובשנים המעטות שאני כאן- ראיתי את זה ולא מעט. לפני יומיים דפדפתי בהיסטוריית ההודעות שלי, כמות גדולה מאוד של פונים כנשלטים מגדירים עצמם היום כשולטים ולהיפך. אל תצעקו! אני שומעת מצוין! אתם חושבים שהם מתחלפים וזה בסדר להתחלף לא אמרתי שלא, אבל הפרופיל שלהם חד משמעית. אז היהפוך נמר חברבורותיו?

ואז תחשבו שאתם חדים ושנונים ותגידו- אז מה קרה למלכה קאלי? את שולטת או נשלטת? יש לי "חוקים"? אז התשובה שלי פשוטה- אני לא העניין כאן! אלא אתם. החשיבה היותר עמוקה שלכם על עצמכם, מאיזו נקודה שאתם חושבים שאתם. האם אתם שם או בעצם...בצד השני? יתכן שולט עם פן מזוכיסטי? נשלט סדיסט?

יאללה, קחו את השיר הכי טוב שהתנגן בפלייליסט שלי ביומיים האחרונים ונשתמע.

זה השיר הכי טוב שהתנגן היום בדרך לעבודה. 

שמש, רוח, חם ונעים בחוץ.

למה אולי לא תודו לי? כי יש מצב שעם השיר....תחליטו לחתוך לים במקום לעבודה ובלאגן וכזה...😎

שעה. שעה נסיעה מהבית לעבודה. מה עושים בשעה נסיעה? בדרך כלל אני אוהבת להאזין לפודקאסט שעוסק בחינוך/ חדשנות/היסטוריה או חדשות. לפעמים אין משהו מעניין ואני נהנית מהמיקס היומי שהאפליקציה מכינה לי.

התיישבתי ברכב וחשבתי עליו, האם לשלוח לו הודעה שאני יוצאת עכשיו לעבודה? ואם כן, אז למה לא שלחתי לו תמונה שלי בבוקר עם הבגדים ששמתי עלי? ואז זה אומר שאצטרך להודיע לו שהגעתי לעבודה? שלחתי לו כבר הודעה בשנייה שפתחתי עיניים. החלטתי להתניע ולצאת.

הגעתי לתחנת דלק, נזכרתי בפוסט שכתבתי אתמול, חושבת על מה שקרה בשבת שהוביל אותי לכתוב את הפוסט. מצלמת את המשאבה ואת מד הדלק כשהוא עובר את ה-F. מחייכת וממשיכה בנסיעה. חושבת על האסון בהר מירון, אמא שלי על הבוקר חשבה שהכי נכון לפתוח את השיחה על ליהי גרינר והאמירות שלה בסופ"ש. אני חושבת שהיא אמרה את מה שאיפשהו כולנו חושבים, כולנו יודעים איפה האשמה באירוע הזה מתחלקת. פשוט זה לא הזמן לדבר על זה.  

די, הרדיו הזה לא מתאים היום. שירי אבל. פותחת את הספוטיפיי, שמה מיקס של רגאיי וממשיכה לשייט ,מקפידה לא לעבור 110 קמ"ש.

שוב חושבת עליו, כמה אני ברת מזל שהוא בחיים שלי. מעניק לי מקום וזמן, גם אם זה רק בהתכתבויות, עולמנו מורכב ומסובך. עדיין, הוא מקשיב לי, גם שאני לא מדברת. הוא קורא אותי כספר פתוח והאמירות שלו מדויקות, חדות ולפעמים כואבות עד דמעות.

חושבת על הודעה שקיבלתי אתמול "וואו, את כאן מ2004"??? נו, אפשר לחשוב שאני גרה בכלוב. נראה לי שבאופן נדיר למדי במחוזותינו, לא הרגשתי צורך להחליף ניק, אני באה והולכת. פעם הסתרתי את כל הפרסומים שלי בכלוב לתקופה, ואחר כך חשפתי הכל שוב. זו אני. 20 שנה שאני מתפתחת כקאלי. השולטת, הנשלטת. האחרת. אין לי מה להסתיר, הכל גלוי וחשוף, יחד עם מאות ההודעות שלי בפורומים לאורך השנים. ואני אוהבת את היכולת שלי לעקוב אחרי תהליך כזה ארוך.

ואז חשבתי על כרוב. שאני דומה לכרוב. המטאפורה השכיחה היא שמקלפים אדם שכבה שכבה כמו בצל. זה סקסי, אבל האמת מורכבת יותר ואני חושבת שאני יותר דומה לעלים של כרוב.

מתקשרת לא'. החצוף הזה עוד לא התקשר היום. ואני לא רגילה להעביר נסיעה לעבודה בלי לקשקש איתו. נו, באמת! רמזור, אני מחייגת אליו והוא לא עונה. מתעצבנת. אפילו שאני יודעת שהוא מתקלח עכשיו ולא אכפת לי.

אני צריכה לקבוע תור לדואר בשביל אבא שלי, אסור לי לשכוח. איך שאגיע לעבודה ארשום לי לטפל בזה בהפסקה הראשונה. גם להתקשר למעון שאני רוצה לבדוק אם יש בו מקום. אסור לי לשכוח.

מתנגן השיר African kinf של wayi. אני שוב חושבת עליו. ועלי.

א' מתקשר. אני כועסת עליו. מה נסגר איתך? אתה יודע שבשעה הזו אני תכף בחנייה של העבודה. הוא מתחנף ואומר שהוא יודע, בגלל זה הוא התקשר אלי לפני שהתקשר לאמא שלו, שהוא העדיף אותי. מחייכת, יש לי מזל ענק להיות מוקפת בקבוצה קטנה מאוד, מצומצמת ממש, של אנשים שאין לי ספק באהבתם אלי.

מדוממת מנוע עם מחשבה אחרונה, אני צריכה לכתוב. לא יהיה פוסט על המחשבות שלי בדרך חזרה, הן מסתכמות בהר של קללות על נהגים ונהגות שמעכבים אותי מלחזור הביתה, לילדים שלי. מהר ככל שניתן ובשלום.

כל יום ראשון, אני עוצרת בתחנה מסוימת בדרך לעבודה ומתדלקת מכל מלא, לרוב נורת הדלק מתחילה להבהב לסירוגין עוד לפני שיצאתי מהרחוב שלי. אני יודעת כמה שווה המכל דלק שלי, אני יודעת מה עשיתי מיום ראשון עד יום חמישי בערב שהוא הגיע לתחתית. אם הוא לא הגיע- לא עשיתי מספיק, אם עצרתי בתחנת דלק לפני יום ראשון, לא בהכרח שקרה משהו טוב בדרך. מכל הדלק שלי הוא בהרבה מובנים המדד שלי להעריך את השבוע. לטוב ולרע. 

פעם אמרתי בחצי צחוק שהרכב שלי חושב שהוא שומר שבת, לא יודע מה זה להתניע או לנסוע בשבת. לו רק היה יודע איזו כופרת הוא מסיע מראשון בבוקר עד חמישי בערב, יש מצב שהיה מסרב להתניע או מחליט לשבות ולדרוש מוסך בתדירות תכופה. 

עשיתי בחירות בחיים, קבעתי יעדים ברורים ואני על המסלול. ברור לי שזה דורש ממני ויתורים כואבים. הרבה פעמים אני רוצה להגיד שכוסאמו הכל, ושיש דברים יותר חשובים, אבל אז אני אוספת את עצמי וממשיכה. יותר חזק, יותר בכוח, להספיק יותר. הכל קורה ואני מביטה רק דרך המראה, אחורה.

מחר בבוקר, אעצור בתחנת הדלק בדרך לעבודה ואתדלק מכל מלא. 

עברו כמעט שנתיים מהפעם האחרונה שכתבתי כאן. רוב הזמן לא התגעגעתי. הייתי עסוקה בלחיות את חיי, להתקדם ולהתפתח. לא הסתכלתי לצדדים וגם לא הקדשתי מספיק זמן פנאי לעצמי. בשנתיים האלו הייתי הרבה דברים, רק לא קאלי. 

ובזמן האחרון, זה מדגדג אותי שוב, כמו פרפר לאש, זה חזק ממני. מתרחשים אירועים קטנים שמוציאים אותי מאיזון השגרה וזורקים אותי שוב למערבולת.

אני לא חוזרת, לא יכולה להרשות לעצמי את הזמן הזה, את החפירה והתעסקות עם עצמי. גם לא את השיחות שחוזרות על עצמן כבר 20 שנה.

אני לא חוזרת לפחות עד שהדגדוג הזה, יהפוך שוב לכאב וריק שאהיה חייבת למלא רק כדי לנשום קצת. עד אז צופה בכם, מהצד. 

אחרי 18 שנה, נהגתי על הילוכים. 

לדואגים, יצאנו מזה בשלום ובחתיכה אחת

(חוצ מנהג משאית שלא אהב שנכבה לי הרכב באמצע הכביש...אופס....)

כמעט שבועיים בתוך המסע שהתחלתי.

כמעט שבועיים עם ליווי צמוד, שלו.

מרגיש שאנחנו צועדים ביער סבוך עצים, הוא מלפניי אוחז בידי ומנווט בסבך.

הימים האחרונים היו רווי אירועים, חלקם משמעותיים לחיי וכל הזמן, בצורה מפתיעה, תחושת ביטחון מלווה אותי. מרגע פתיחת עיניים ועד שהולכת לישון.

אני חשופה מולו ואין שפיטה, עירומה וכנה, שאלות שמטרתן להבין או לכוון אותי.

בתוך המסע הזה, החלטתי לנסות לצבוע ציור בניסיון להרגיע את המחשבות המודעות ולנסות להגיע לתובנות מהתת מודע. אז הבנתי שלצבוע זה לא בשבילי, אבל התעקשתי לסיים את הצביעה והבנתי משהו חשוב. הסיבה שהציור לא נתן לי שקט היא שהייתי צריכה להחליט ולבחור בעצמי את הצבעים להשתמש בהם ואת סדר העבודה.

בתוך המסע הזה, הוא נותן לי שקט. לוקח מעלי את הצורך לחשוב ומחליט עבורי. הכל בתוך מסגרת חוקים וכללים ברורים. בזה שלקח מעלי את הנחיצות לשלוט בחיי, הוא פינה לי מקום לעבודה הקשה מכולן, להבין את עצמי ומקומי בעולם.

בתוך המסע הזה, מרגיש שדחף האימפולסיביות שאני רגילה אליו בכל החלטה ופעולה שלי, כבר לא חזק כמו פעם. מחשבות לפני פעולה לוקחות יותר זמן, יותר הפעלה של שיקול דעת, מנתחת את האופציות לתוצאות אפשריות לטווח הארוך. בימים האחרונים אפילו הרגל כבר לא חונקת את דוושת הגז, לא זוכרת מתי נהגתי במהירות המותרת ואפילו כמה קמ"ש פחות בלי לקלל את הנהג שלפני.

בתוך המסע הזה, אני מרגישה שאני לא נותנת לו כלום בחזרה. רק לוקחת ממנו זמן ותשומת לב, פורקת אצלו מחשבות כבדות וחופרות. כל פעם מחדש מצפה לאיזה "טוב, נראה לי שסיימנו כאן", או משהו בסגנון, כזה שיבהיר לי שהוא מיצה אותי, שאין לו מקום יותר. אבל זה לא קורה ואם לא יצרתי קשר שעתיים וקצת, אני מקבלת הודעה "מה עושה"? פעם אחת אמר שאם יסשן אותי, זה יהיה עבור צרכיו בלבד, הוסיף שזה נשמע אנוכי. אני לא יודעת איך בתוך כל התהליך הפנימי שלי, שמעסיק אותי בעצמי, אני מצליחה לתת לו משהו. אומנם נתתי את המושכות בידיו שאולי זה נראה הרבה, אבל אני מרגישה צורך לתת יותר, בשבילי ובשבילו, להכיר יותר תודה, להיות שם בשבילו, להיות מה שהוא יצטרך שאהיה. אני צריכה להיות משהו.

מרגישה שאני לא נותנת לו כלום ושלא בטוח בכלל שיש  לי משהו שהוא ירצה לקחת.