החיים על פי קאלי

Birthday

נכון יש ימים שהכל מתחרבש?

אז השבוע וקצת האחרונים שלי? מדחי לדחי.

אין כיוון שאני לא מסתכלת אליו- והחזית לא בוערת בו. אין לאן לברוח. הכל רותח ודורש טיפול כאן ועכשיו.

אני מודה שאילולא הטיפול התרופתי להפרעת הקשב ועוד כמה גורמים פנימיים מעוררי מוטיבציה - כנראה הייתי משתבללת בתוך עצמי, מתפטרת מהעבודה, שורפת גשרים , קורסת פנימה ונותנת לכל המבנים מסביב פשוט ליפול. אחר כך הייתי קמה, מנערת אבק ומשקמת הריסות/בונה מחדש.

הפעם באמת לא נכנעתי להרגלים קודמים.

טוב, נכון שאולי כעסתי על המוכר בחנות,

אולי קצת הגזמתי עם הפניית הכעסים שלי לכיוון של א' החצופ שכמעט אפפעם לא מאבד את העשתונות שלו מולי ( מה נסגר עם האיש? עצבים מברזל???)

אבל בגדול? אני עושה פוווו לעוד שרפה, מתמודדת עם השלכות, מחפשת פתרונות, מנגבת זיעה וממשיכה לעוד חזית. 

זה לא נגמר, זה מעייפ, אין לי שום תחושת סיפוק מכיבוי השרפות האלה וגם לא זמן לטפוח לעצמי על השכם. 

רק להציפ במודעות, הרגלים ישנים, לזהות נקודות שבירה, לעבד רגשות ולנסות לתמרן הפעם קצת אחרת. 

אני תכפ פותחת את שנתי ה-41 בעולם הזה, רוצה להאמין שאני עוברת עדיין תהליכים התפתחותיים ושאני עדיין לא מוצר מוגמר. 

זהו. השתפכתי פה כמו ילדה קטנה. יאללה. זדיינו לי מהדרך, יש לי שרפה לכבות.

שאכלתי קצת עגבניות עם קוטג' והתגאתי בעצמי על ארוחת ערב קלילה ובריאה.... צחקתי בקול רם והלכתי למטבח להביא את האמת שלי 😏

כזו אני, רוע טהור

לא, אני לא הולכת להשתפך כאן על התוכנית הזו, אבל.... ראיתי את הכלה שהכניסה לי חץ עמוק בבטן.

מנור.

הבחורה, עם הפרעת קשב וריכוז. מוצהרת, מודעת להפרעה ומטפלת בה. כמוני. מלאה בשמחה.

כמוני, כל הזמן היא מחפשת מגע, חותרת למגע וצוחקת על סקס.

זה זורק אותי אחורה, כמה שנים. הייתי בקשר עם י' (כתבתי עליו לא מעט כאן, אי שם ב2016...), כל החוסר אמון שלי, הפחדים שלי להשאר לבד בסוף- ריכזתי את כולם למיטה. כל הזמן רציתי לגעת בו, להזדיין איתו. אני זוכרת לילות שכבר הייתי גמורה, ליטרלי גמורה ויבשה כמו הסהרה והוא כבר נרדם, ואני מסתכלת עליו במיטה ומפחדת. ומהפחד, אני נוגעת בו שוב. 

רק אחרי 4 חודשים, זה נרגע אצלי. אחרי 4 חודשים, נתתי לו פעם ראשונה לישון לילה (או לפחות כמה שעות רצופות) בלי להעיר אותו לסקס. פשוט כי הפסקתי לפחד.

לפעמים אני אומרת דברים, חסרי טקט, לא חושבת על הניסוח ואז מסתבכת עם המילים שלי. נהיה לי שם אמצעי בת.ז "אופס, סליחה". לפעמים, כשאני נלהבת ממשהו, יוצאת ממני חיה דוהרת על 200 קמ"ש. כשאני אוהבת- אי אפשר לפספס. כשאני לא אוהבת- אי אפשר לפספס.

ראיתי השבוע את מנור, הכלה ההיפראקטיבית, שחוברה לחתן שמתמחה בטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים ואם לא הספיק לו בעבודה, עכשיו הוא צריך להכיל ולהתמודד עם הפרעת קשב גם בבית. וכאב לי עליה. כאב לי שהוא לא מבין אותה, שהוא העליב אותה בחדר אצל הפסיכולוג כשהוא תיאר אותה "פרארי דוהרת על 200 לחופה". 

אני מקווה בשביל מנור, בשביל כל אישה עם הפרעת קשב ופחדים, בשבילי- שיבוא יום, ולא נצטרך מגע פיזי שיחליף את המגע הרוחני, שלא נפחד להפתח ולהחשף.

** געגועי ל י' הכוכב שלי, געגועי לסקס המטורפ שהיה לנו ולשקט בין לבין, געגועיי לדמעות כשנפרדנו ולהכרת התודה על התקופה שהיינו אחד בשביל השנייה.

בואי, תיכנסי אליו ב6 וחצי בבוקר.

בואי, תעירי אותו בקול צלצולים.

בואי, תפנקי אותו בכוס קפה ( שלא יתלונן,או יתרגל,כן?)

כי ככה צריך לפתוח את היום

*בתמונה: א' החצופ אחרי שראה אותי מחליפה בגדים, נהנית במים והוא חייב להישאר יבש. ככה! ככה אמרתי!

אחרי שסיימתי את האבחון של הילדה, היא חזרה הביתה ונשארתי בקליניקה עם האבא. הוא דאג מאוד ורצה לדעת מה אני חושבת, גם היה צריך להשלים טפסים והרבה מידע שהיה חסר....

סיימנו לשוחח, האב נראה מוטרד, בצדק. לא נאמרו דברים מעודדים מצידי, בעיקר הכנה למה שצפוי להיכתב בדו"ח המסכם שלי.

קמתי מהשולחן, נעמדתי לידו וניסיתי לומר מילים מעודדות לסיום, משהו בסגנון שלפחות עכשיו הוא יודע מה מקור הקשיים וזה יאפשר לו לספק לילדה שלו את הטיפול המיטבי עבורה.

הוא חייך אלי, קמתי ונעמדתי מלפני שולחן העבודה שלי, באתי לסיים את הפגישה ומשום מקום-הוא נישק אותי.  הופתעתי. חצי צעד אחורה ואני נתקעת בשולחן. אבל, השפתיים שלו עלי והלשון שלו בתוכי. אני יותר מופתעת שלא הדפתי אותו, להיפך. שיתפתי פעולה.

הוא נשען עלי, הידיים שלו אוחזות אותי במותניים והוא מנשק אותי, התחושה של הנשיקה שלו היא כמו געגוע, כאילו עשה זאת בעבר וחיכה שנים לנשק אותי שוב.

תוך כדי, הורדתי את המשקפיים (חייב, למראה הרציני והמקצועי) וחייכתי אליו, זה כל מה שהיה חסר. הוא חזר לנשק אותי, נצמד אלי, ככה שאני מרגישה היטב את הזקפה החזקה שהתעוררה דרך המכנס שלו והחצאית שלי. ההרגשה הזו, של הזקפה, העירה בי דחפים ללא שליטה ומצאתי את עצמי מלמלת "זה כל כך לא מקצועי".. ובאותה נשימה כורכת רגל אחת סביבו, נזהרת שלא להכאיב לו עם העקב.

ביד אחת הוא הוריד את המכנסים שלו, הושיב אותי על השולחן וניסה לגשש את דרכו אלי פנימה.

"את בלי תחתונים?" שאל מופתע, אבל לא חיכה לתשובה. הוא אחז במותניים שלי, הרים את הרגליים שלי סביבו ונכנס בתוכי. כשהוא חדר פנימה, בהתחלה הוא לא זז. שוב, אותה תחושת געגוע. כאילו חיכה להרגיש אותי שוב והנה. הוא בבית. שנינו פלטנו אנחה כשהוא חדר פנימה. הוא התחיל לזוז בתוכי והרגליים שלי מתהדקות סביבו חזק וחזק יותר, הידיים שלי סביב הצוואר שלו ואנחנו אחד. העולם כאילו עצר ולרגע הצצתי הצידה, לחלון. עברה בי מחשבה שזו קומת קרקע והשעה 13:00 בצהריים, הסיכוי שמישהו יעבור ליד החלון הפתוח וישמע או יראה אותנו גבוה. המחשבה הזו, עשתה בדיוק כנראה את הריגוש הקטן שהיה חסר לי, הדפתי אותו מעלי, הסתובבתי עם הגב אליו, הרמתי את החצאית ונשענתי על השולחן עם רגליים מפוסקות.

"אני הולך להיכנס לך לתחת". הצהיר ואני עם הפנים בתוך השולחן וטיפות נוזלות מתוכי על הרצפה. הוא לא חיכה לתשובה ממני ונכנס. השולחן רועד, כל הציוד המשרדי מרעיש וחלק נפל. והוא בתוכי, ואני בעולם אחר, שכולו חם ורטוב ואני שומעת אותו " אני אוהב לזיין לך את התחת, את אוהבת את זה?" אני חושבת שעניתי. אולי דמיינתי שעניתי לו שהזין שלו עושה לי טוב ושיזיין אותי חזק יותר. אבל הוא הגביר קצב, ועם יד אחת עיסה את הדגדגן שלי, ואני נוזלת. וצליל מוכר, היד שלו הפליקה לי, חזק. ועוד אחת. "אני הולך לגמור לך בתחת, את שומעת"? שמעתי. וגמרתי. והוא איתי, מרגישה את הזרע שלו בתוכי, כמה שניות שהוא שעון עלי, מסדיר את הנשימה, נותן לי את הזמן להסדיר את שלי, אנחנו מתיישרים, אני מסתכלת למטה, רואה שלולית, שלי ואת טיפת הזרע שלו מטפטפות ממני ומתערבבות בשלי על הרצפה. גם הנוזלים שלנו לא רוצים להיפרד.

הוא מרים תחתון ומכנסיים, אני מיישרת את השמלה, מסדרת את השיער ומרכיבה חזרה את המשקפיים.

"האבחון יהיה מוכן עד סוף אוגוסט" אמרתי תוך כדי שאני מלווה אותו לדלת. נפרדנו בחיוך וסגרתי אחריו את הדלת.

בואי, כנסי לבן אדם הביתה.

בואי, פתחי לך ת'מזגן על 16.

בואי, פתחי ת'מקרר חממי לך צהריים.

בואי, בלי בושה-

תצלמי ותעלי לבלוג 😏

אז אחרי הרבה מאוד מאוד זמן שלא התייחסתי לעצמי ולפן הנשי-מיני שלי, החלטתי לפתוח את הטינדר ולמצוא לי איזה ונילי מחמד לשבור את הצום שהכנסתי את עצמי אליו. תכלס הימינה הראשון שלי- יצא התאמה. אמרתי אחלה, נזרום. השיחה זרמה, מכירים את זה שהרבה יותר קל לספר את האמת לאדם זר שאתם לא דופקים לו חשבון? אז מסתבר שהבחור הרגיש אותי "חשופה" וגם "כנה". תזכרו את זה בהמשך כי בשיחה גם דיברנו על זה והבהרתי באופן שלא משתמע בצורה כלשהי, ניתנת לפירוש מעוות כלשהו, שאני לא מחפשת זוגיות, גם לא לצאת איתו מחוץ לבית. נראה לי שהכל היה ברור. קבענו להיפגש אצלי, התארגנתי וכזה והוא הגיע. אז מסתבר שהוא קצת נמוך, ולא כל כך הטעם שלי, אבל אני במוד זורם, אז זרמתי. היה קצת מוזר להיות בסיטואציה אינטימית אחרי ניתוק ארוך כל כך, יש מצב שנראתי מהצד אפילו ביישנית(!!! חחחח). מהר יחסית, האלכוהול זרם, היה לי סבבה, נפתחתי (תרתי משמע), משהו לא הסתדר שם, לא גמרתי, התעייפתי. קיפלנו את הערב.

בבוקר בקושי קמתי לעבודה, מדברת עם א' החצוף מהדרך, והוא,בלי בושה, מנסה לעורר בי מחשבה על יתרונות קשר מתמשך ושכדאי לי ממש לנסות. היום אני מבינה שהוא פשוט קיווה בסתר ליבו שמעכשיו אני אתקשר לבחור הזה שיחליף לי גלגל או יבוא לקדוח מדף. לא יקרה,שמעת?!?

בקיצו-ר, אני בעבודה, בקושי מתפקדת. הונילי שולח הודעות, מתחיל שיח, קצת מחמאות, קצת זה, אתם יודעים נו... "היה לי כייף,כן גם לי..." הוא קצת הגזים עם המחמאות "עפתי איתך, בא לי לעוף עוד", האמת היא שמחמאות כאלה לא באמת עושות לי משהו חוץ מאי אמון מוחלט במפרגן. לא אמין לי. מה לעשות. מחמאה אינטנסיבית לאגו, נועדה להוריד מגננות.  מפה לשם, שעה נסיעה הבייתה מהעבודה והוא איתי על הקו. שעה. שעה של אותו קונספט של מחמאות וכמה שבא לו לעוף איתי, שהוא מקווה שזה לא מרים לי את האגו יותר מידי (נו. באמת.) ובסוף, כי הוא לא שמע *אותי* בכלל, הוא רצה לבוא בלילה. כל החלק של "אני עייפה" נעלם ממנו, ועם המחשבות על קשר מתמשך והיתרונות שלו, מצאתי את עצמי מסכימה לעניין. 

הבחור מגיע, עם בקבוק וודקה (סימן ראשון), אמרתי לו שאין מצב שאני שותה שוב הלילה, ראבק...אני עייפה ויש לי עבודה גם מחר בבוקר.... אז בלי הרבה מילים, גבר במיטה, יאללה לתקתק עניינים אולי נסיים מה שהתחלנו אתמול. מפה לכאן, הבחור דופק צייסרים כאילו אין מחר, ולא מפסיק ללחוץ עלי לעשות איזה אקט שלא מתאים לי וסירבתי בנחישות והוא ממשיך וממשיך כמו מנטרה שחוקה ללחוש לי באוזן העייפה שלי כמה שהוא רוצה לעוף איתי...

מה אני אגיד לכם, נמאס לי.

"יאללה...אני עייפה, בוא נסגור את הערב". מיציתי. הבחור קם ללכת לשירותים ונופל על מתלה הבגדים שלי, כמעט שובר את הטלוויזיה בחדר. אני מבינה שהוא לא יכול במצב הזה ללכת לשום מקום. "חרא על החיים האלה", אני אומרת לעצמי בלב. עזרתי לו ללכת לשירותים ואמרתי לו שהוא יכול לישון אצלי ושאני אעיר אותו לפני שהילדים שלי יתעוררו. לא הספקתי לסדר את המיטה והחרא השיכור הזה נשכב על המיטה שלי ונרדם. 

באלכסון!!

אחרי שניסיתי להזיז אותו בלי הצלחה, ואחרי שקיללתי בלי סוף, נשכבתי בתנוחת עובר רגע לפני לידה, בלי שמיכה כי החרא התעטף בה.... כל שנייה עשה רעשים, זז, לא נתן לי לישון, אפילו שחרר גזים בקול תרועה שהעירה אותי... בשעה חמש אפס אפס אני מתחילה להעיר אותו, מציעה קפה לדרך וכזה. מה הוא אומר לי?????  "עוד 5 דקות".

עלה לי המרוקו, נגמרה ההכלה, נגמרה ההבנה.... "תקום ע-כ-ש-יו!" תיק תק הוא מחוץ לדלת ואני גמורה, סגורה בדעתי שאין מה להמשיך כאן. 

שבוע נעלמתי, הוא שולח הודעות. החלטתי שלא יפה לחתוך ככה ועניתי. הסברתי שאני בעבודה,שנדבר בערב. נחסוך מילים, הבחור לא הפסיק לשלוח הודעות באותו יום, כולל הודעות קוליות של 2.5 דקות שבהן הוא חוזר על אותן המנטרות "רוצה לעוף איתי", "לא חסר לו סקס,רוצה איתי" "שלא יעלה לי".  נחשו מה...עלה לי....הסעיף.  אני בנסיעה, שולח הודעות למה אני לא עונה, אני מרדימה את הילדים שולח הודעות למה אני לא עונה, אני בשיחת עבודה, מסבירה לו שאני בשיחת עבודה והוא רוצה לשמוע אותי בזמן שאני בשיחה. 

עלה לי. כל הרצון להסביר לו ביפה עבר לי. שלחתי לו הודעה שזה לא מתאים לי כל הלחץ הזה, לא מתאים לי. וחסמתי. 

אז תודה על הטראומה.

אפילו לא גמרתי.

חרא על הפרצופ שלו ועל עצמי שנתתי לזה להמשך מעבר לערב אחד. 

#למנזר   #הפקת_לקחים  #עזבו_אותי  

היום בבוקר, הגעתי למשרד מוקדם. שמחה ומרוצה מעצמי (אתמול נתקעתי בפקק של החיים!) מארגנת את השולחן לעוד יום של אבחונים....שיחות חולין עם בנות במסדרון, קפה חם ועוגייה ואז שומעת מישהו אומר שהוא הגיע לאבחון והוא מחפש אותי... לבשתי פרצוף רציני ויצאתי למסדרון לאסוף את המאובחן. עמד מולי שוטר, במדי שטח (כחולים כהים כאלה), ציוד מלא. הלכה הרצינות, הלכה המקצועיות וכמו טינייגרית אמרתי "זו לא אני!נשבעת!" צחקקנו ונכנסנו למשרד. יושב מולי, מנהלים שיחת אינטק לשמוע מה הביא אותו אלי הוא עונה ואני כותבת, רואה אותו קצת חש לא נוח ושוב, בחוסר מקצועיות זורקת הערה עם חיוך "חסרה לך מנורה מכוונת לפנים להרגיש בחדר חקירות אמיתי?" זה קצת שובר את הקרח, מקשקשים ומדברים... הוא ילד. ילד. בערך עשור מתחתיי. ולא פנוי. וזה בכל מקרה לא אתי לשבור את המסגרת של מאבחן-מאובחן. אני חושבת כמה זה לא אתי והוא מחייך. שמישהו יזכיר לי מה זה אתיקה?
אחר כך, הוא ממשיך למבדקים, יושב עם הגב אלי עובד על המחשב, אני בוהה. לא בטוח אם בו או במחשב או בו עובד על המחשב.מידי פעם הוא מסתכל אחורה, אלי, זורק הערה וחיוך. עיניים חמות, שובבות ויש לי בראש רק מחשבות לא מקצועיות.  הוא עושה הפסקות קטנות ומנצל אותן לשאול אותי שאלות אישיות. אני אף פעם לא עונה, תמיד בכלליות ומתחמקת, אבל שוב, פישלתי. עניתי לו. לא הצלחתי לשתוק! הגיע סוף המפגש הראשון, אני קצת מאוכזבת ואז לפני שנפרדים הוא נשען על השולחן, מחייך אלי ומבקש להזיז את הפגישה השנייה. היומן שלי נעול חודשיים קדימה. אין לי לאן לזוז מילימטר. "אני סומך עליך" הוא זורק עם חיוך והעיניים האלה, מושלמות למדים, מושלמות להכל. לא בטוחה מה עניתי, אבל כמעט בטוחה שהוא יצא בלי התחייבות לכלום.

שעה אחרי כבר נשלח אליו מייל עם מועד חדש, לנוחיותו.

לא ידעתי עד היום שאני סאקרית של מדים

FUCCK....

מתי כבר יגיע שבוע הבא?

בתמונה: חשפן במדי שוטר
בתמונה: חשפן במדי שוטר, חבר מתקופת הנערות
בתמונה: מדי שוטר