היום בבוקר, הגעתי למשרד מוקדם. שמחה ומרוצה מעצמי (אתמול נתקעתי בפקק של החיים!) מארגנת את השולחן לעוד יום של אבחונים....שיחות חולין עם בנות במסדרון, קפה חם ועוגייה ואז שומעת מישהו אומר שהוא הגיע לאבחון והוא מחפש אותי... לבשתי פרצוף רציני ויצאתי למסדרון לאסוף את המאובחן. עמד מולי שוטר, במדי שטח (כחולים כהים כאלה), ציוד מלא. הלכה הרצינות, הלכה המקצועיות וכמו טינייגרית אמרתי "זו לא אני!נשבעת!" צחקקנו ונכנסנו למשרד. יושב מולי, מנהלים שיחת אינטק לשמוע מה הביא אותו אלי הוא עונה ואני כותבת, רואה אותו קצת חש לא נוח ושוב, בחוסר מקצועיות זורקת הערה עם חיוך "חסרה לך מנורה מכוונת לפנים להרגיש בחדר חקירות אמיתי?" זה קצת שובר את הקרח, מקשקשים ומדברים... הוא ילד. ילד. בערך עשור מתחתיי. ולא פנוי. וזה בכל מקרה לא אתי לשבור את המסגרת של מאבחן-מאובחן. אני חושבת כמה זה לא אתי והוא מחייך. שמישהו יזכיר לי מה זה אתיקה?
אחר כך, הוא ממשיך למבדקים, יושב עם הגב אלי עובד על המחשב, אני בוהה. לא בטוח אם בו או במחשב או בו עובד על המחשב.מידי פעם הוא מסתכל אחורה, אלי, זורק הערה וחיוך. עיניים חמות, שובבות ויש לי בראש רק מחשבות לא מקצועיות. הוא עושה הפסקות קטנות ומנצל אותן לשאול אותי שאלות אישיות. אני אף פעם לא עונה, תמיד בכלליות ומתחמקת, אבל שוב, פישלתי. עניתי לו. לא הצלחתי לשתוק! הגיע סוף המפגש הראשון, אני קצת מאוכזבת ואז לפני שנפרדים הוא נשען על השולחן, מחייך אלי ומבקש להזיז את הפגישה השנייה. היומן שלי נעול חודשיים קדימה. אין לי לאן לזוז מילימטר. "אני סומך עליך" הוא זורק עם חיוך והעיניים האלה, מושלמות למדים, מושלמות להכל. לא בטוחה מה עניתי, אבל כמעט בטוחה שהוא יצא בלי התחייבות לכלום.
שעה אחרי כבר נשלח אליו מייל עם מועד חדש, לנוחיותו.
לא ידעתי עד היום שאני סאקרית של מדים
FUCCK....
מתי כבר יגיע שבוע הבא?
בתמונה: חשפן במדי שוטר
בתמונה: חשפן במדי שוטר, חבר מתקופת הנערות
בתמונה: מדי שוטר
