נכון יש ימים שהכל מתחרבש?
אז השבוע וקצת האחרונים שלי? מדחי לדחי.
אין כיוון שאני לא מסתכלת אליו- והחזית לא בוערת בו. אין לאן לברוח. הכל רותח ודורש טיפול כאן ועכשיו.
אני מודה שאילולא הטיפול התרופתי להפרעת הקשב ועוד כמה גורמים פנימיים מעוררי מוטיבציה - כנראה הייתי משתבללת בתוך עצמי, מתפטרת מהעבודה, שורפת גשרים , קורסת פנימה ונותנת לכל המבנים מסביב פשוט ליפול. אחר כך הייתי קמה, מנערת אבק ומשקמת הריסות/בונה מחדש.
הפעם באמת לא נכנעתי להרגלים קודמים.
טוב, נכון שאולי כעסתי על המוכר בחנות,
אולי קצת הגזמתי עם הפניית הכעסים שלי לכיוון של א' החצופ שכמעט אפפעם לא מאבד את העשתונות שלו מולי ( מה נסגר עם האיש? עצבים מברזל???)
אבל בגדול? אני עושה פוווו לעוד שרפה, מתמודדת עם השלכות, מחפשת פתרונות, מנגבת זיעה וממשיכה לעוד חזית.
זה לא נגמר, זה מעייפ, אין לי שום תחושת סיפוק מכיבוי השרפות האלה וגם לא זמן לטפוח לעצמי על השכם.
רק להציפ במודעות, הרגלים ישנים, לזהות נקודות שבירה, לעבד רגשות ולנסות לתמרן הפעם קצת אחרת.
אני תכפ פותחת את שנתי ה-41 בעולם הזה, רוצה להאמין שאני עוברת עדיין תהליכים התפתחותיים ושאני עדיין לא מוצר מוגמר.
זהו. השתפכתי פה כמו ילדה קטנה. יאללה. זדיינו לי מהדרך, יש לי שרפה לכבות.
