כמעט שבועיים בתוך המסע שהתחלתי.
כמעט שבועיים עם ליווי צמוד, שלו.
מרגיש שאנחנו צועדים ביער סבוך עצים, הוא מלפניי אוחז בידי ומנווט בסבך.
הימים האחרונים היו רווי אירועים, חלקם משמעותיים לחיי וכל הזמן, בצורה מפתיעה, תחושת ביטחון מלווה אותי. מרגע פתיחת עיניים ועד שהולכת לישון.
אני חשופה מולו ואין שפיטה, עירומה וכנה, שאלות שמטרתן להבין או לכוון אותי.
בתוך המסע הזה, החלטתי לנסות לצבוע ציור בניסיון להרגיע את המחשבות המודעות ולנסות להגיע לתובנות מהתת מודע. אז הבנתי שלצבוע זה לא בשבילי, אבל התעקשתי לסיים את הצביעה והבנתי משהו חשוב. הסיבה שהציור לא נתן לי שקט היא שהייתי צריכה להחליט ולבחור בעצמי את הצבעים להשתמש בהם ואת סדר העבודה.
בתוך המסע הזה, הוא נותן לי שקט. לוקח מעלי את הצורך לחשוב ומחליט עבורי. הכל בתוך מסגרת חוקים וכללים ברורים. בזה שלקח מעלי את הנחיצות לשלוט בחיי, הוא פינה לי מקום לעבודה הקשה מכולן, להבין את עצמי ומקומי בעולם.
בתוך המסע הזה, מרגיש שדחף האימפולסיביות שאני רגילה אליו בכל החלטה ופעולה שלי, כבר לא חזק כמו פעם. מחשבות לפני פעולה לוקחות יותר זמן, יותר הפעלה של שיקול דעת, מנתחת את האופציות לתוצאות אפשריות לטווח הארוך. בימים האחרונים אפילו הרגל כבר לא חונקת את דוושת הגז, לא זוכרת מתי נהגתי במהירות המותרת ואפילו כמה קמ"ש פחות בלי לקלל את הנהג שלפני.
בתוך המסע הזה, אני מרגישה שאני לא נותנת לו כלום בחזרה. רק לוקחת ממנו זמן ותשומת לב, פורקת אצלו מחשבות כבדות וחופרות. כל פעם מחדש מצפה לאיזה "טוב, נראה לי שסיימנו כאן", או משהו בסגנון, כזה שיבהיר לי שהוא מיצה אותי, שאין לו מקום יותר. אבל זה לא קורה ואם לא יצרתי קשר שעתיים וקצת, אני מקבלת הודעה "מה עושה"? פעם אחת אמר שאם יסשן אותי, זה יהיה עבור צרכיו בלבד, הוסיף שזה נשמע אנוכי. אני לא יודעת איך בתוך כל התהליך הפנימי שלי, שמעסיק אותי בעצמי, אני מצליחה לתת לו משהו. אומנם נתתי את המושכות בידיו שאולי זה נראה הרבה, אבל אני מרגישה צורך לתת יותר, בשבילי ובשבילו, להכיר יותר תודה, להיות שם בשבילו, להיות מה שהוא יצטרך שאהיה. אני צריכה להיות משהו.
מרגישה שאני לא נותנת לו כלום ושלא בטוח בכלל שיש לי משהו שהוא ירצה לקחת.
