הימים האחרונים פותחים לי הרבה הזדמנויות לחשיבה, על החודשים האחרונים, על החיים ועלי.
מנסה להיזכר מתי הרגשתי מאושרת פעם אחרונה ולא בעקבות משהו שמישהו אחר אמר או עשה לי. לא מאהב, לא חבר וגם לא יורש העצר. אני לא זוכרת.
המחשבה שהאושר שלי תלוי באחר מטרידה אותי ימים רבים.
מנסה להבין מה אני יכולה לעשות למען עצמי כדי להיות מאושרת. אני אוהבת לקנות נעליים, ממש! אבל האושר מתחיל בכניסה לחנות ומתפוגג ביציאה, כמו קסם. אל תשאלו אותי כמה זוגות נעליים יש לי, אני אספר לבד. כ-100 זוגות בקירוב. בכל מקרה להיות מאושרת בעקבות שופינג עדיין נחשב "אושר תלוי".
בימים האחרונים אני במסע, לחפש את האושר שלי מבפנים. תכפ תגיע הסתירה, כי את המסע הזה אני עוברת תחת הנחייתו ובליווי של מנטור. למה זו סתירה? כי איך אדע לנקות את הממצאים שלי במסע מטביעת היד שלו? במעבדה לוקחים בחשבון גורמים משפיעים, גורמים מטים, גורמים מקדמים ועושים על כל הנתונים סטטיסטיקות, לחפש מובהקות P< 0.01 , ואז על כל הממצאים הם גם עושים מדידות נוספות ואנובה רב גורמים, כדי לדעת איזה משתנה השפיע הכי הרבה ואיזה לא השפיע בכלל ומודלים ומה לא.
גם הפן הבדס"מי עומד בניתוח פתולוגי. הוא לא עומד בפני עצמו, זה ברור בלי צורך במדידות סטטיסטיות, הוא חלק בלתי נפרד ממני. המסע שלי לאושר פנימי שזור בהבנת המקום שלי בעולם הזה. אני חושבת שכאן התפתחתי בלי להעמיק בחשיבה וזה יצר קצת כאוס פנימי. דומיננטיות תמיד תהיה חלק ממני, ראשוני ויצרי. מהיכן מגיע הצורך להתמסרות אצלי? המגמתיות הברורה היא שככל שהחיים שלי דורשים ממני לאחוז במושכות, לנווט ולסחוב, כך הצורך באחיזה מהשוט הפך לליטופ מהשוט. ומה אני עכשיו נשלטת? מתחלפת? אני עדיין שולטת?
יצאתי למסע צמאה לתשובות, עם ארסנל של תהיות, מוכנות לניסוי וטעייה ובעיקר התרגשות למצוא תשובות.
