נשלחה לי תמונה של חזייה מלאה בנעצים. כן, נו. נעצים!
"הביטי טוב בחזייה הזו" הוא כתב (כאילו לא נחרדתי מספיק בשנייה שראיתי אותה).
שומרת על פאסון, אחרי הכל, אני גיבורה. "נראה דוקרני" זרקתי באגביות.
"תכיני לעצמך כזו, חזיית עונש".
(מהההההההה?!?!?! התקפת לב, פיפי בתחתונים שאני לא לובשת)
"לשביעות רצונך", זה כל מה שהעזתי לכתוב.
כאקט של הפגנת חוסר פחד שקרני לחלוטין, זרקתי גם " מותר לי לקוות שלא תרצה להעניש אותי אפפעם?" חצי חיוך אבל הוא נמחק כשענה לי שתקווה זה דבר נפלא.
הגיע דד ליין לסיום הכנת החזיה, הנחיות ברורות כיצד להכין אותה ו"עופי לדרך" קטן ומדרבן.
למנגנון ההישרדות שלנו יש דרכים מופלאות לעזור לנו להתמודד עם טראומות ופחדים.. אני פשוט מכחישה ומדחיקה. אין עם מה להתמודד כשאת בהכחשה.
מזל שהוא לא, תזכורות לשעת השין מכריחות אותי להתמודד עם המשימה שלפני והבטן מתהפכת לי...
ניסיתי לצאת מזה באלגנטיות בשיח על שפוי ובטוח. מה יכול להיות שפוי ובטוח בחזייה מלאה נעצים?!? זה דוקר! זה לא סטרילי! זה כואב! זה דוקר! (כבר אמרתי?) אבל הוא בשלו ואני גמורה, גמורה!
ערב חג, ים של ריצות וסידורים ומה לא, אני עוצרת בחנות לקנות נעצים ודבק. נכנסתי לחנות תמימה של כלי כתיבה, אבל שום דבר במטרה לשמה באתי היה תמים. זוכרת שחשבתי לעצמי אם מישהו יכול לדמיין לעצמו בשביל מה אני קונה נעצים ודבק. מחשבות כאלה באות גם כשאני נכנסת לחנויות מסוג אחר וקונה חבלים, מסקנטייפ וניילון כחול נצמד. כמעט נפל לי הכספ מהיד כששילמתי, הבנתי שגם אם המנגנון הישרדות שלי ממשיך להכחיש את מה שהולך לבוא, רגש הפחד חזק יותר. יוצאת מהחנות עם שקית ומחשבות "למה הייתי צריכה את זה?", "מי עושה דבר כזה לעצמו?", "אולי פשוט תחליפי טלפון וכינוי ותעלמי?"
בתחושות אלו כתבתי לו שהרכישה בוצעה ואני בדרכי הביתה.
לונג סטורי שורט, אני על המיטה בישיבה מזרחית, לפני חזייה, נעצים ודבק. פאק, זה כבר אמיתי מידי. עוברת דקה אולי שתיים, מחשבות עוברות מיליון "אולי הוא רק רוצה להפחיד אותי"?, "אני כל כך משתדלת להיות טובה, לא תהיה לו סיבה להעניש אותי", " למה לא הקשבתי למורה לאמנות בבית ספר יסודי ועכשיו אני צריכה להראות כמה אין לי שום כישרון אפילו עם דבק"
נעצ אחרי נעצ מוצאים עצמם מודבקים לחזייה, אני מריצה בראש כל סצנה שאני זוכרת מסרט או סדרה שבה הגיבור כורה לעצמו את הקבר עם את חפירה והנבל שם מעליו, מכוון עליו עם אקדח. קופסת הנעצים ריקה, החזייה מלאה ואני.. אני...אני מקפלת אותה מהר ומעלימה אותה מזווית הראיה שלי. אני לא רואה אותה, היא לא קיימת, אין לי מה לדאוג. זהו.
בוקר של שבת, אני מכורבלת עם יורש העצר במיטה, הוא מברבר על המשחקים החדשים שהוריד ואני מלטפת לו את רעמת השיער שהוא מסרב לגזור. הודעה שלו טורפת את הבוקר. לא שלחתי הודעה כשהתעוררתי. קשה לי כשהוא כועס עלי. מעבירה תמונה של יצירת האומנות שלי (מי אמר חזיית עונשים??) ומחזיקה אצבעות חזק שהוא יגיד שזה "נייס" ויחזיר אותי לאווירת השבת הרגועה. אז קיוויתי (הוא כבר אמר לי שתקווה זה דבר נפלא, זכרתי גם את זה).
הוראת מדידה.
אני לא יכולה לסרב, אני לא רוצה לסרב לו לעולם. התנתקתי מיורש העצר באמתלה והסתגרתי בחדר. עומדת מול המראה, החזייה כבר קשורה למותניי ועכשיו להרים אותה. רעדו לי הידיים והרגשתי שאני נאבקת ממש חזק בסוגרי השתן. "תתאפסי על עצמך!" מלמלתי לעצמי בקול "זו רק מדידה". לבשתי אותה בזהירות ממש. קצת דוקר, לא נעים, מגרד. הלכתי לקחת את הטלפון לצלם את המדידה והחזייה זזה קצת. "אההה!!!! זה כואב!!! "
"כואב"? הוא שואל.
כבר סיכמנו שאני מלאה פאסון, נכון?
"דוקר ומלחיצ וגם כואב".
השניות עוברות, זה הופך להיות בלתי נסבל. תזוזה לא באה בחשבון. בנשימות קטנות ואיטיות מבקשת לסיים את המדידה.
21 דקות הייתי איתה סה"כ. ישבתי על המיטה, בלי לזוז, נשימות קטנות. לא מסוגלת אפילו להוריד את הראש להסתכל. קשה לחשוב עם נעצים בשדיים, אבל המחשבות רצות. על המקום שאני נמצאת בו, מקום שאני ביקשתי להיות בו. המחשבה שהוא כרגע נהנה מהסבל שלי בתוך החזיה. ושאפ אחד לא מבקש ממני לחשוב. זהו. אין יותר מחשבות, לא כאלה שאני מצליחה לזכור. רק שקט בתוך הנשימות הקטנות האלה. עד שזה נגמר.
גיבורה עם פאסון כבר אמרתי?
