אני מתקשה בתקופת החגים. לפני כמעט שני עשורים, אירוע מצער קרע את המשפחה לגזרים וכל חג מאלצ אותי להתכנס לשולחן החג (כדברי בני משפחתי "אם לא בשבילך, לפחות בשביל הילד שלך") וכל הלבן מרגיש לי כל כך צבוע. לא רק שלא נעים לי בהווה, זה כפול ומכופל, כי צפים לי זיכרונות של תקופה שכן אהבתי לחגוג את החגים עם המשפחה, להתכנס לשולחן החג ולהתפעל שוב מהדגים החריפים של אמא.
אני בכלל מתקשה בתקופה הזו, כבר מעל שש שנים שאני באקדמיה באופן רצופ, וכל חופשת סמסטר משאירה בי תחושת ואקום וריק, לא מוצאת משהו שווה ערך למלא את החור שמשאירה החופשה הזו. אני שוקעת בדכדוך ועצבות, מחפשת להתעסק בכל מיני קטנות ( תשאלו את ועד הבית שלי), צורכת פורנו בכמויות לא מציאותיות (מסתבר שיש כמות כזו). העבודה שלי מספיקה בדיוק כדי לשמור את האפ מעל קו המים, לא לטבוע לגמרי. אבל הקושי הזה מעייפ. מתי כבר 30 לאוקטובר?
גם אתה, שלא ביקשתי להכניס אותך לחיי ובכל זאת, נכנסת. לא בטוחה לגמרי שזה נגמר בינינו, לא יודעת אם אני פשוט לא מקבלת את זה. לא מתחרטת לרגע שהיית. בלי להתעסק בשאלה אם היית נכון לי, אם הייתי נכונה לך. הרגשתי. אחרי שנים של כהות, אחרי יותר מעשור של קיפאון ותחושת ריחוק מהצד הסוטה שלי. הנוכחות שלך עצמה, היא הספיקה כדי שאנפצ את הסכר ואתן לכל מה שהדחקתי לצאת. אני לא כועסת עליך, לא יכולה. אתה זה אתה. עשית לי טוב, עשית לי רע. היינו רכבת הרים רגשית, אולי גם בגלל שלא נפגשנו בתדירות גבוהה, כל מפגש הביא איתו אמוציות גבוהות וככל שעבר זמן מיום המפגש, שוב הגיעו הפערים בינינו. אני מצטערת רק שאחרי כל זה, אולי לא נוכל להיות חברים. כבד ומעיק לי, חונק קצת בגרון. אהבתי אותך כמה שיכלתי. אני אוהבת עדיין. אני תמיד אוהב.
אופ, אני צריכה חיבוק...