החיים על פי קאלי

סיימתי שיחה עם אמא.

קשה....קשה....

אני בת 26 ,עוד מעט 27.

ההורים שלי הרסו לי את החיים.
לא עוד ילדה מפונקת שההורים לא הסכימו לקנות לה מכונית.
אלא ילדה שעבדה קשה לחסוך כסף לאוניברסיטה,התחילה ללמוד,התארסה לבחיר ליבה, ובוקר אחד ולילה אחד-והחיים כבר לא מה שהם היו.
מבחורה אופטימית עם תוכניות לעתיד,הפכתי להיות מי שאני היום,גוררת אחרי שק של כעסים על ההורים שלי,על האחים הגדולים שלי שנטשו אותי,על המשפחה שלי שאנחנו חולקים את אותו הדם,השאירו אותי זרוקה ברחוב,פגועה וחבולה.

שוב שיחה עם אמא.
"מתי אני אראה אותך מתחת לחופה?" היא שואלת.

"אף פעם" אני עונה לה כל פעם מחדש,והיא כאילו מזוכיסטית-מחפשת את ההלקאה הזו ממני.

אני לא יכולה להסתיר את הכעסים שלי כלפי ההורים שלי,לא ביקרתי אותם מעל חצי שנה ורק בחגים אני הולכת לבקר,ובורחת כמה שיותר מהר.
להסתכל עליהם זה תזכורת לזה שהם דפקו לי את החיים,זה התעוררות הכעסים מחדש.


אני לא מסוגלת לסלוח!
אני לא יכולה לשכוח!


באמת שאני מנסה....אני אפילו מדברת עם אמא שלי לפעמים יותר מפעם בשבוע,אבל לא מסוגלת.

באותו יום שהם הושיבו אותי לשיחה,בגיל 23 וסיפרו לי מה קרה,התהפך עלי עולמי,ככה-בשניות!!
מאז ועד היום וכנראה שלעולמים אני לא אחזור להיות מה שהייתי לפני השיחה ההיא.

את העילבון שהאחים הגדולים שלי האכילו אותי לעולם לא אוכל לשכוח.
יש לי 7 אחיינים ואחייניות-מלבד 2 אחיינים גדולים כבר-אם אני אראה אחד מהאחיינים שלי ברחוב-אני לא אזהה אותם.
כבר 3 שנים אף אחד לא קרא לי "דודה".
זו זכות שהרווחתי ביושר להיות דודה,והיא נלקחה ממני.

נלקחה ממני גם הזכות לחיות חיים שקטים ורגועים.

ונמאס לי שנותנים לי עצות איך לסדר את החיים-אף אחד לא חי אותם במקומי.

והגעתי לאן שהגעתי כי סמכתי על האנשים שאמורים היו להגן עלי מהעולם.

אוף.... אני כבר לא יכולה יותר לגרור איתי את הכעסים האלה,הם נהיים כבדים משיחה לשיחה,מזכרון לזיכרון.

אני עוד מסתכלת בתמונות הישנות שלי עם ש' - זה שהייתי אמורה לבלות את שארית חיי איתו. היום הוא גר עם מישהי אחרת וטוב לו,אני מפרגנת לו-מגיע לו,הוא בחור יוצא מן הכלל ואני מאחלת לו רק אושר.
אבל הזכרונות..... פשוט הורגים אותי-כי אלו היו אמורים להיות החיים שלי איתו.

פוסט בכייני משהו ולא בא לשזור בו טיפת אופטימיות.

רק לפרק.