הביקור האחרון שלי בצפון אצל ההורים היה בספטמבר,בראש השנה.
אמא שלי אומרת שמזל שיש חגים אחרת הם בכלל לא היו רואים אותי בבית ואין לה מושג כמה היא צודקת.
זה לא שאני לא רוצה לבקר אותם,אבל כל נסיעה לצפון מעלה בי כעסים.
תמיד אותם תירותים:"יש לי המון עבודה","אני קצת בלחץ עכשיו","שבוע הבא בטוח אני אבוא לאיזה יום" וכו'...
אמא אומרת שאבא הרזה המון והוא נראה זקן.
איזה מפחידה המחשבה על אבא שלי כאדם זקן,כי למרות התקופה האחרונה תמיד יש לי תמונה של אבא שלי,איש עב כרס,שרירי וכריזמתי.
לחשוב שעוד כמה שעות אני הולכת לראות אותו,כאיש זקן....
גם אמא שלי כבר בוכה לי על הקמטים....
אני מכינה את עצמי כבר מעל שבוע לנסיעה הזו לצפון,הודעתי להורים שלי שאני אאלץ לחזור לתל אביב כבר שלישי בצהריים,כי העבודה לא תחכה לי יותר מיום,וגם הכלבה לבד בבית.
מצאתי לי יופי של תירוצים להגיע ולהעלם חזרה לבית שלי בתל אביב ואני מקווה שאני אצליח להתאפק בחג,ולשמור על קור רוח ולא לחטוף התקפות כעס וזעם.
אני תכלס מרגישה כמו חרא של בת.
נמנעת מלבקר,אפילו טלפונים אני מסננת הרבה,אבל קשה לי אחרת. אוף.
אני מפחדת שמחר אני אגלה שההורים שלי כבר זקנים ואני אצטער שלא ביליתי איתם יותר זמן, שאולי לא נשאר לי עוד הרבה זמן להיות איתם.
מחשבות כמו "האם אני אתגעגע אחרי ש..." כל הזמן עולות לי לראש,אני מפנימה שהם כבר לא בני 40....
אני חושבת שאני צריכה להתחיל להשלים עם החיים שלי כמו שההורים שלי עשו לי אותם, לסלוח להם כבר, לנסות לחיות בהבנה ובשלום.
אני כבר הרבה זמן רוצה לסלוח,לעבור הלאה.
המשפט סולח אבל לא שוכח כל הזמן עולה לי בראש. איך אוכל לסלוח אם אני לא מסוגלת לשכוח למה כעסתי מלחתחילה??
אני נוסעת לצפון כולי מלאה חששות מהביקור,מוכנה למטח השאלות כמו למה את לא באה,למה את לא מתקשרת,למה השמנת אחרי שרזית כל כך יפה,שאלות שכאילו הכל בסדר בינינו,כשכל הנוכחים מחר יודעים שכלום לא בסדר.
אני קצת מפחדת מהנסיעה הזו,כי אחרי כל ביקור שלי אני חוזרת מדוכדכת,עצבנית וכעוסה.
ועוברת עלי תקופה מאושרת שהתבקשתי לא לכתוב עליה ואכבד זאת, ואני פשוט מפחדת שהביקור הזה ינפץ לי את האושר שאני נמצאת בו. יזרוק אותי חזרה לאספלט של החיים,וזו תהיה נחיתה כואבת. אני פשוט יודעת.
אני רוצה לאחל לכולם חג שמח,מלא אושר וסטיות, ואם ייצא לכם....
תחזיקו לי אצבעות שאצליח לעבור את החג בשלום.
לפני 17 שנים. 2 באפריל 2007 בשעה 5:23
