סִימְבְּיוֹזָה

עד כמה גדול המרחק בין להקשיב לאדם ועד לשמוע באמת את לחישות ליבו.

באריזה מצלופן בני אדם מדברים זה עם זה ארוכות ועמוקות, מלהטטים פרוידאנית כמו לוליינים של הנפש.

איך אנחנו חולים על זיוני שכל. רק לעיתים נדירות יש איזו נגיעה צורבת של אמת. מרגישים אותה בגוף. שורפת כמו כוויה.

אבל לפעמים, אנחנו באמת עצמנו. רק לפעמים, כשאנחנו עושים את זה באמת, כמו בעלי החיים שהיינו פעם, עם האנקות הקדומות. חודרים זה לזה בלי קישוטים של מילים.

וולך כתבה כאן משהו על זה. מעניין איך ואיפה היא היתה כשהיא כתבה את זה. מי כבר נשאר מאז. מי זוכר? זה כל כך יפה ואנושי.

העניין הוא בסך הכול ברור. בנאדם צריך חדירה פה ושם. פסיכולוגית, מינית, משהו. עד שיגיע. עד ש...