סִימְבְּיוֹזָה

כשהיא צריכה לעמוד על ארבע ולהתחנן לזין מול אנשים - זה מחרמן אותה
אבל היא לא מצליחה להעלים את הכעס.
האגו הורג אותה.

במחשבותיה היא זונה מטונפת חייתית
מול המראה היא אלגנטית עדינה ואצילית.

ספק אישה ספק ילדה,
את הסודות שלה שומרת לעצמה
מבפנים זונה מבחוץ חסודה.
האגו הורג אותה.

כשהיא משתוקקת לאבד שליטה אבל גם כל כך פוחדת.
האגו הורג אותה.

כשהיא כעוסה, היא נושכת שפתיים, אוסרת על המילים לצאת.
רק תסתכל לה בעיניים ואתה כבר תבין,
האגו הורג אותה.
כשהיא בודדה, שולחת ידיים לעצמה.
כשהיא כאובה, שוקעת בעולמה בשקט- בוכה
בלי להזיל דמעה,
האגו הורג אותה.
היא רוצה לשתף, לצעוק, לכאוב, לשתוק, לשבור, לנפץ, לשרוט, לבכות, להישבר, להיכנע
אבל הוא הורג אותה, מבפנים, לאט.
אז היא בוחרת כל פעם בתירוץ אחר, לסיים את המתרחש, וללכת להתמסר לאגו, שיהרוג אותה לאט...

עד שהיא תיכנע

עד שהקולות יתערבבו בינהם

עד שהצלילים ישלימו זה את זה

עד שיהפוך הדיסוננס לקונסוננס,

עד שתלמד לחיות עם השדים שלה

עד שיחיו בינהם בשלווה

עד שתיווצר-

הרמוניה.