כשהייתי ילדה ועברנו לעיר חדשה ולבית ספר חדש, פחדתי להכיר אנשים חדשים.
ידעתי שהכל זמני.
שעוד כמה שנים נחזור לבית הישן והאהוב, לאנשים, לחברים.
שכל מה שיתפתח פה - לא ישאר להרבה זמן.
ופחדתי. פחדתי שישבר לי הלב כמו שנשבר כשעזבנו את הבית, המשפחה, החברים.
פחדתי להכיר. פחדתי לאהוב ולהקשר לאנשים בידיעה שבסוף הכל יסתיים.
אז במשך תקופה מאוד ארוכה הייתי לבד. לא היה בי אף רצון להכיר אחרים, חשבתי שזה בסופו של דבר לטובתי - שיכאב לי פחות.
זה לא ממש היה נכון.
רק אחרי שנתיים הסכמתי לעצמי להפתח, והאמת בזכות חברה מאוד מיוחדת.
והיו לי אחר כמה שנים נפלאות - עדיין מלאות בגעגוע לבית הישן, אבל גם מלאות בחוויות חדשות שנוצרו.
ואז זה נגמר. והלב נשבר כמו שצפיתי. והקשרים הסתיימו כמו שצפיתי.
וכאב לי, והיה עצוב, אבל שמחתי.
שמחתי כי למדתי לתת הזדמנות גם לאנשים זמניים בחיים.
הבנתי שהסיכוי שמישהו ישאר איתך כל החיים מאוד נמוך, ושהסביבה שלך משתנה כל הזמן.
ושגם אם ישבר הלב, החוויות והזכרונות ישארו. ולפחד שחשתי אין באמת מקום במצב כזה.
ולמרות כל זה, היום אני מפחדת.
אולי כמו שפחדתי אז.
הרי כשנכנסתי לקשר הזה ידעתי שעתידו להסתיים מתישהו. שזה לא יהיה לנצח.
אבל עשית לי טוב ולא רציתי לוותר על זה.
ואתה עדיין, עושה לי כל כך טוב. ממלא אותי באושר גדול.
אבל לאחרונה יש רגעים שבהם אני מרגישה שלפתע הסוף קרוב.
לא כי אחד מאיתנו רוצה. אלא כי אלו נסיבות החיים.
ואני מפחדת. אני באמת כל כך מפחדת.
זה לא כמו לאבד חברים קרובים.
זה לאבד אהבה גדולה.
זה לאבד את החבר הכי טוב שלי.
זה לאבד את השולט הכי טוב שהיה לי.
ואני יודעת שכשתלך אשבר לרסיסים. ואתה לא תהיה שם ברגע הזה.
ואני יודעת שגם לך מאוד קשה עם המחשבה הזו, לכן לא שיתפתי אותך בזה. אתה הרי יודע שאני לא אוהבת להכביד עליך.
אז אני רק מתפללת שאני טועה.
שהרגע הזה לא קרוב.
שיש לנו עוד זמן ביחד,
לחוות עוד,
ולאהוב עוד,
ולהרגיש עוד.
❤️
