לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Thinking About It

לפני שנה. שלישי, 10 ביולי 2018, בשעה 09:05

השעון מצלצל ואני בשניה מסתובבת חזרה אליך 

הראש חוזר למקומו על החזה שלך והיד מלטפת קלות 

יש שקט באוויר, שלווה כזו שמורגשת רק כשאנחנו יחד.

האור כבר מבצבץ מבין התריסים ומתפשט ברחבי החדר אבל אנחנו מסרבים לקום. לא יכול להיות שהבוקר כבר הגיע!

הסדינים רק חצי מכסים אותנו, ואנחנו מתכרבלים עמוק יותר אחד בשניה. 

העיניים עוד עצומות אבל הידיים כבר מגששות, מחפשות, צמאות למגע, להרגיש כל סנטימטר בגוף

אתה מוריד את היד שלי לכיוון הזין שלך ואני בשמחה מתחילה ללטף. מרגישה אותך מתפתל לאור המגע שלי, פוקחת עיניים ומסתכלת עליך מתענג.

הפטמה שלי קוראת לך ויד אחת שלך תופסת אותה חזק, בדיוק כמו שאני אוהבת. השניה כבר מגששת את דרכה לכיוון הכוס שלי, שבינתיים הספיק להרטיב...

הכל נעשה בהרמוניה מושלמת, והגניחות הקלות מתחילות להעיר את החדר. 

אני נצמדת עוד יותר, מתאימה את תנועות הגוף למגע שלך,

 

"יאללה מאמי, צריך לקום"

- לא... לא עכשיו... רק עוד קצת... עוד 5 דקות.. 10... עוד שעה.. אולי נשאר היום יחד? ⁦❤️

 

וזה, בהחלט, בוקר טוב 😚⁩

לפני שנה. שישי, 29 ביוני 2018, בשעה 15:27

אני לא אמורה להתעצבן מזה אבל וואי!!!!!!!!!!!

באמת!!! כמה אפשר???

שיחה שמתחילה די רגיל עם השאלות הבנאליות של "מאיפה את" וכאלה.

לא עונה תשובות קונקרטיות, אלא בכלליות. 

לשאלתו אני מציינת שאני שומרת על הפרטיות שלי כתוצאה ממקרי עבר, מה שכמובן נענה בתשובה "ממה את כבר יכולה להפגע... את לא צריכה להרגיש מאויימת" 

כנראה שהטעות הייתה כשאשכרה ניסיתי להסביר לו את הצד שלי, שיבין פעם אחת. 

שיבין מה זה שגבר שסמכת עליו, שהייתם יחד כמה חודשים, מחכה לך יום אחד מחוץ לבית בלי שהזמנת, ומכריח אותך להפגש. או איך זה לאיים בלהפיץ תמונות שנוצרו במיוחד עבורו אם לא אעשה עבורו א', ב' או ג'. או מה זה גבר שמצלם אותך באמצע סשן כשאת קשורה עם עיניים מכוסות ולא מוכן למחוק אף תמונה, להפך ("אני שומר את התמונות של כולן על דיסק-און-קי")

אז ניסיתי להסביר במילים עדינות. לא הגעתי בכלל לכל המקרים האלו איתו, כי באיזשהו שלב הוא פשוט מציין ש"כנראה התמסרתי מהר מידי".

נכון. אתה צודק.

אשמתי. 

כאילו לא אכלתי את עצמי על כל דבר כזה שקרה. 

כאילו לא הכאבתי לעצמי מספיק. 

אשמתי.

 

אבל מה הכי יפה?

שאחרי דקות ארוכות של שתיקה מצד שנינו (כי לקח לשיחה כנראה זמן לחלחל אצלו), הוא מודיע חגיגית שאני מסקרנת אותו ושזה הזמן שנעבור לפלטפורמה אחרת, ושם נבצע שיחת וידאו - שזו הרי הסיומת המתבקשת לשיחה הזו. 

 

תסלחו לי אבל D!@H#$%^X&*)()*&D^%$D#@!~!@#$Z%^&*)

 

זהו. שחררתי. 

עכשיו אפשר לאחל שבת שלום. 

לפני שנה. שבת, 23 ביוני 2018, בשעה 18:42

ועדיין אני מקנאה בך על היחס שלו אליך.

ואני כועסת על איך שאת גורמת לו להרגיש. 

ואני דואגת שתפגעי.

ואני דואגת שהוא יפגע.

ואני מפחדת שזה ימשך.

ואני מפחדת שזה יגמר.

הכנסת אותי לכזו סערת רגשות בלי שאת אפילו מודעת לכך. 

אולי כי פתאום הבנתי שיש לי רגשות אליך, או משהו כזה.

ובאיזשהו מקום קצת בא לי להכיר אותך.

אולי זה יעשה לי סדר בראש. 

 

אוף.

.

לפני שנה. שבת, 2 ביוני 2018, בשעה 22:11

אני לא ממש יודעת להגיד למה זה קרה

ובכלל, זו פעם ראשונה שבכלל קרה לי דבר כזה. 

אולי כי אותו יום היה היום הכי קשה שחוויתי איתך,

אולי ביחד עם כל התחושות שבי לאחרונה שקצת הורידו אותי.

באותו יום בכלל לא הייתי חרמנית.

אפילו להפך.

הייתי סגורה ומרוחקת. קצת מפוחדת. לא ממש יודעת מה לעשות.

זה לא מנע ממך לחדור אלי. ואני הזונה שלך, כלי לשימושך. חור. 

הרגליים נפתחות באופן אוטומטי, הגוף נותן את עצמו, אבל הראש לא שם בכלל.

אתה חודר עמוק יותר ויותר. ועם כל נעיצה שלך בי אני מרגישה את החומות שבניתי בשבוע האחרון רועדות, מתפרקות. מרגישה את השברים שנוצרים בהן.

אתה מזיין אותי חזק ונוגע בי.

"את שלי, נכון זונה?"

כן אדוני. 

אני שלך.

אתה מאונן לי ולמרות שאני לא חרמנית אני גומרת, ועם הגמירה החומות נשברות.

אני לא מצליחה לעצור את הדמעות, וכל מה שקרה בשבוע האחרון יוצא ברגע אחד.

אני מבטיחה שניסיתי לעצור את זה אבל לא הצלחתי. 

ואתה חיבקת,

וליטפת,

והצמדת אותי אליך,

ולא אמרת מילה.

נתת להכל לצאת.

לכל המחשבות הרעות, לתסכול, לגעגוע, לפחד.

וכשהכל כבר יצא ולא נותר בי דבר, הבטת בי, נישקת אותי, והזכרת לי

אני שלך,

ואתה שלי,

ואנחנו יחד. 

 

תודה אדוני, אהובי. 

לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך.

לפני שנה. שישי, 25 במאי 2018, בשעה 23:50

סשן.

אבל לא סתם עוד אחד. לא איזה משחק כוחות.

אני צריכה סשן חזק. עם הצלפות חזקות. מדממות. חוסר אוויר. כשאני קשורה ולא יכולה להתנגד. שתוכל לקרוע אותי כמו שצריך.

צריכה שתפרק אותי ותשבור אותי לרסיסים. תפיל את כל המחסומים. תקרע את הנפש שלי. שתגיע לגבולות שלי, ותכאיב בדיוק שם. תשחרר את הדמעות, אבל הפעם תתעלם מהן. ותמשיך עד שהכל יצא, עד שלא נותר בי כלום.

 

ואחרי כל זה,

רק אחרי שתוציא ממני הכל,

רק אחרי שאשבר לחלוטין -

רק אז תאסוף את כל השברים ותרכיב אותי מחדש,

אבל הפעם -

הפעם יהיה שקט.

לפני שנה. שישי, 27 באפריל 2018, בשעה 09:34

אני באמת מנסה למצוא את המילים לטרגדיה שקרתה אתמול ולא מצליחה.

10 נערים, בכלל היו בטיול הכנה שלהם, אפילו לא התחילו את שנת המכינה...

10 נערים שהיו מוכנים לדחות את השירות הצבאי שלהם בשנה בשביל לתרום, להשכיל, להכיר את הארץ על כל רבדיה. 

10 נערים שהיו יכולים להיות השינוי פה בארץ - פוליטיקאים, מחנכים, אנשים שיעשו טוב למדינה.

והם אפילו לא הספיקו להתחיל להנות מהשנה הזו! 

ומה הם פספסו.. שנה מדהימה שמעצימה אותך כל כך, שמתבססת על ערכים, שדוגלת בתרומה לאחר, ברצון לעולם טוב יותר.

 

עולם המכינות כבר לא יהיה אותו דבר.

 

זו בקלות יכלה להיות אחותי שבדיוק גם הייתה בעצמה בטיול הכנה אתמול.

זו הייתה יכולה להיות אני לפני מספר שנים.

אי אפשר לתאר את הכאב

יהי זכרם ברוך 🌹😔

לפני שנה. שלישי, 24 באפריל 2018, בשעה 17:17

כשהייתי ילדה ועברנו לעיר חדשה ולבית ספר חדש, פחדתי להכיר אנשים חדשים. 

ידעתי שהכל זמני.

שעוד כמה שנים נחזור לבית הישן והאהוב, לאנשים, לחברים. 

שכל מה שיתפתח פה - לא ישאר להרבה זמן.

ופחדתי. פחדתי שישבר לי הלב כמו שנשבר כשעזבנו את הבית, המשפחה, החברים. 

פחדתי להכיר. פחדתי לאהוב ולהקשר לאנשים בידיעה שבסוף הכל יסתיים. 

אז במשך תקופה מאוד ארוכה הייתי לבד. לא היה בי אף רצון להכיר אחרים, חשבתי שזה בסופו של דבר לטובתי - שיכאב לי פחות. 

זה לא ממש היה נכון.

רק אחרי שנתיים הסכמתי לעצמי להפתח, והאמת בזכות חברה מאוד מיוחדת. 

והיו לי אחר כמה שנים נפלאות - עדיין מלאות בגעגוע לבית הישן, אבל גם מלאות בחוויות חדשות שנוצרו. 

ואז זה נגמר. והלב נשבר כמו שצפיתי. והקשרים הסתיימו כמו שצפיתי.

וכאב לי, והיה עצוב, אבל שמחתי. 

שמחתי כי למדתי לתת הזדמנות גם לאנשים זמניים בחיים.

הבנתי שהסיכוי שמישהו ישאר איתך כל החיים מאוד נמוך, ושהסביבה שלך משתנה כל הזמן. 

ושגם אם ישבר הלב, החוויות והזכרונות ישארו. ולפחד שחשתי אין באמת מקום במצב כזה.

 

ולמרות כל זה, היום אני מפחדת. 

אולי כמו שפחדתי אז. 

הרי כשנכנסתי לקשר הזה ידעתי שעתידו להסתיים מתישהו. שזה לא יהיה לנצח. 

אבל עשית לי טוב ולא רציתי לוותר על זה. 

ואתה עדיין, עושה לי כל כך טוב. ממלא אותי באושר גדול.

אבל לאחרונה יש רגעים שבהם אני מרגישה שלפתע הסוף קרוב. 

לא כי אחד מאיתנו רוצה. אלא כי אלו נסיבות החיים.

ואני מפחדת. אני באמת כל כך מפחדת. 

זה לא כמו לאבד חברים קרובים.

זה לאבד אהבה גדולה.

זה לאבד את החבר הכי טוב שלי.

זה לאבד את השולט הכי טוב שהיה לי. 

ואני יודעת שכשתלך אשבר לרסיסים. ואתה לא תהיה שם ברגע הזה.

ואני יודעת שגם לך מאוד קשה עם המחשבה הזו, לכן לא שיתפתי אותך בזה. אתה הרי יודע שאני לא אוהבת להכביד עליך. 

 

אז אני רק מתפללת שאני טועה.

שהרגע הזה לא קרוב.

שיש לנו עוד זמן ביחד,

לחוות עוד,

ולאהוב עוד,

ולהרגיש עוד. 

 ⁦❤️⁩

לפני שנה. רביעי, 18 באפריל 2018, בשעה 18:32

אתה יודע משהו?

אני אוהבת אותך.

אבל לא סתם, אהבה רגילה כזו, אלא אהבת אמת. אהבה מטורפת. ממכרת. כזו שגורמת לי לרצות עוד ועוד ממך. 

ולא משנה לי אם נהיה ביחד שבועיים רצוף, אחד בתחת של השני, כל היום יחד - ברגע שתלך יתחיל המחנק בגרון והספירה לאחור עד למפגש הבא.

אני יודעת שאתה נותן לי המון אבל אני רוצה כל כך הרבה יותר. כן, אני יודעת שאני קצת קיצונית אבל כזו אני. אתה כבר יודע את זה. מה לעשות, אני מכורה אליך כמו לסם. לא יכולה בלעדיך. צריכה אותך איתי 24/7. מלטף וסוטר, אוהב ומכאיב. מסתכל לי בעיניים.

אתה האוויר לנשימה, הסיבה לקום בבוקר, הדבר הראשון שחושבת עליו כשקמה והאחרון כשהולכת לישון. וכשישנה חולמת עליך. וכשמדברת עם חברות מדברת עליך. וכשחולמת בהקיץ מדמיינת אותך. 

אתה.

אתה כל העולם שלי. נכנסת והבאת איתך כל כך הרבה אור ושמחה לחיים שלי. נתת משמעות. אתה גורם לי להרגיש נאהבת, נאהבת באמת. גורם לי להרגיש חשובה. גורם לי להרגיש שייכת. שאולי בכל זאת אני כן נשלטת טובה. שאולי אני כן שייכת לעולם הזה. אולי פשוט כי עד אותו הרגע אף אחד לא ידע לקבל אותי כמו שאני וכל אחד ניסה לשנות, וגם אני ניסיתי, אבל זה לא עבד. 

ואז אתה באת.

ואני לא חושבת שאמרתי לך מספיק, אבל תודה על מי שאתה. תודה שבחרת אותי. תודה שגם אחרי שחשפתי את עצמי לגמרי מולך, עדיין נשארת. 

אני משתדלת לא לספר לך שקשה לי לפעמים כי אני יודעת כמה זה מבאס אותך, וזה הדבר האחרון שרוצה. אז אני לא מספרת לך שכשאתה הולך, אני עוד מציצה מבעד לוילון ומביטה בך עד שאתה נעלם לגמרי מן האופק. ושאני קופצת מכל הודעה או שיחה שלך, ממהרת להיות זמינה בשבילך. ושאני מתכננת בכל פעם מחדש את המפגש שלנו. מה אלבש, ואיזה בושם אשים, ואיך אחבק אותך, ואיך אנשק אותך. 

קשה לי כשאתה לא איתי. אני מרגישה לא שלמה, חצי בנאדם. כאילו לקחו לי את האוויר לנשימה.

וכוס עמק.

אני בכלל לא במחזור. מה נסגר עם ההורמונים שלי?!

אני לא יודעת להסביר למה דווקא היום אני מוצאת את עצמי ככה.

אולי כי הריח שלך עוד עלי, אולי בגלל הסימנים שעוד טריים, אני מוצאת את עצמי מכורבלת במיטה אבל אתה לא פה...

מי ינגב את הדמעות הפעם?

לפני שנה. שבת, 14 באפריל 2018, בשעה 18:05

מעצבן אותי שיש פה אנשים שיוזמים שיחה עם הזמנות כאלו ואחרות מבלי אפילו לעיין בפרופיל (בייחוד כשהוא כל כך קצר).

עוד יותר מעצבן שגם לאחר שעונה בעניין ושולחת לקרוא את הפרופיל, ההצעות לא מפסיקות. 

אבל הכי מעצבן זה שגם כשמציינת שיש לי שולט, שאני באמת לא מעוניינת, שולחת אפילו להציץ בבלוג שם לעיתים כותבת עליו, אתה עדיין חושב שההצעה שלך רלוונטית.

כאילו אין לי רצונות משלי או דעות משלי. 

כאילו זה בסדר להתחיל שיחה עם בנאדם ב"זונה", "הייתי מת לשחק בך", "את צריכה להיות שלי" או כל מיני שטויות כאלו. שלא נדבר על "אני הרבה יותר טוב ממנו" בהודעה השניה - על זה אין לי מה להרחיב.

אז לא, זה ממש לא מושך. זה אפילו מאוד דוחה אותי.

כשאני אומרת שאני לא מחפשת אני מתכוונת לזה.

כשאני אומרת שיש לי שולט, אני מצפה שתכבד את זה כמו שאתה היית רוצה שיכבדו את הנשלטות שלך. 

זה שיש לי "נשלטת" ליד הכינוי לא אומר שאפשר להתחיל איתי שיחה ב"זונה", כי אני ממש לא הזונה שלך. 

ואם אחרי כל זה אתה עוד חושב ש"אני אצור קשר איתך כשזה יגמר איתו", אתה ממש טועה.

אני לא חייבת דין וחשבון, זה שאני נמצאת באתר ממש לא אומר שבעצם אני כן מחפשת או שלא טוב לי או כל דבר אחר. 

להפך. לא תמצא נאמנה ממני לשולט שלי. 

 

אני באמת מעריכה שיחה טובה פה, אבל בחיאת - חלאס עם ההודעות הבוטות האלו. זה באמת לא כזה קשה להיות נחמד.

לפני שנה. חמישי, 5 באפריל 2018, בשעה 23:33

היית אישה מיוחדת.

פורצת דרך.

חיה כמו שרוצה לחיות, ולא על פי המוסכמות החברתיות. היית הראשונה בעמק בית שאן ללכת בפומבי עם מכנסיים ולא חצאית. התחתנת עם גבר אשכנזי למרות שהיית מזרחית.

ואהבת. את כולם סביבך אהבת. את הילדים, את האחים, את האחיינים.

על המשפחה שלך תמיד נלחמת.

גם מלחמות שלא היו עניינך. גם מלחמות שגזלו ממך כל כך הרבה אנרגיות. גם כאלו שהסיתו אנשים נגדך.

כי היית לוחמת צדק אמיתית. לא ידעת לשתוק כשפגעו בקרובים לך, לא רצית לוותר על האמת. 

וזו רק אחת מהגדולות שלך. איזו אישה מדהימה היית סבתא. 

לצערי לא זכיתי באמת להכיר אותך, וגם הזיכרונות המעטים הם כשכבר המחלה שלטה בחייך. 

אבל אני ניזונה מהסיפורים. מהתמונות. כל הזמן רוצה לשמוע עוד ועוד, יותר ויותר, ויש בי הערכה עצומה אליך.

המחמאה הכי גדולה שקיבלתי בחיי היא כמה שאני דומה לך. 

"כמה שהיא הייתה גאה בך אם הייתה פה היום. כמה שאהבה אותך כבר אז."

אם הייתה לי משאלה אחת, הייתי מבקשת לראות אותך. 24 שעות, להכיר אותך יותר, באמת. שתכירי גם אותי.

אם רק הייתי יכולה ⁦💔




דווחי על תוכן לא הולם