Thinking About It

יש רגעים שאני מרגישה שאני לא מספיק טובה בשבילך.

שאני לא מספיק סופגת,

שאני לא מספיק נותנת,

שעם כמה שאני רוצה, אני לא מצליחה. שהיא מצליחה לתת לך יותר.

ודווקא עכשיו באמצע הסשן זה צף לי.

וזה שבר אותי. אלו לא היו דמעות של כאב רגיל.

וניסיתי לעצור, שלא תראה, שלא תתבאס. אבל אתה מכיר את זה שדווקא כשמנסים זה משתלט עליך עוד יותר?

זה היה אולי הסשן הכי קשה שהיה לי מנטאלית...

ולשמוע אותך בסוף הסשן אומר שהייתי נהדרת אמנם קצת הרים אותי, אבל המחשבות ממשיכות לקדוח.

כזו אני, מה אני יכולה לעשות. חושבת יותר מידי, מנתחת יותר מידי, לפעמים אולי קצת מגזימה מידי.

אבל אתה יודע מה מדהים בך?

שאתה מקשיב להכל. לגוף, למבט, לעיניים, לדמעות, למילים. 

מקשיב מאיזה מקום מגיע הבכי. יודע לעצור ולחבק. יודע ללטף. יודע להחזיר אותי לעצמי. 

ואני מרגישה שאני יכולה לשתף אותך בהכל. בכל מה שרץ לי בראש. ברגעים שאני הכי נלחמת בעצמי, אני יודעת שאתה שם. 

והמגע שלך כל כך מרגיע... השפתיים שמרפרפות על העור, העיניים שחודרות לתוכי...

אתה כל כך הרבה יותר ממה שמגיע לי.

ואני כל כך אוהבת אותך. אהבה עצומה.

הלוואי, הלוואי ויום אחד אצליח להיות מושלמת בשבילך.

אני מבטיחה לך שבכל יום אני עובדת על זה, ובכל מפגש אני משתדלת קצת יותר. ⁦❤️⁩

אני מבטיחה. יום אחד אהיה הכי טובה בשבילך.

אני לא צריכה קולר כדי שידעו שאני שלך. 

הסימנים שאתה מותיר בי חזקים מכל קולר פשוט שכל שולט קונה בכמה שקלים. 

הסימנים שנוצצים על עורי,

על הגב,

על העורף,

על החזה,

על התחת... 

כל כך הרבה גוונים שמתערבבים להם,

ואני? אני כמו קנבס ואתה מצייר בי בצבעי שלכת. 

חרטטת בי בידייך, עם שיניים חשופות.

לא קעקוע שישאר בי לנצח. 

לא קולר שאתה יכול להוריד ולשים לי בכל רגע. 

כל סימן נעשה במאמץ, במחשבה, באהבה.

וכל זה מראה שאתה בוחר בי בכל סשן מחדש. 

שאני עדיין שייכת לך. בצורה הכי מוחשית שיש.

אז אני עושה קוקו גבוה, לובשת חולצה נופלת, עם הגב הכי חשוף, מעט שקופה,

משאירה היום את המייקאפ בצד,

ויוצאת אל הרחוב להשוויץ. 

אני לא צריכה קולר כדי שידעו שאני שלך. 

"נו, איך היה הדייט?"

"היה ממש נחמד והוא מקסים ונראה יחסית טוב, אבל הוא קצת שמן במציאות"

ואני שואלת - לכמה זמן תראה בו את החיסרון הזה?

כמה אנחנו באמת רואים את החיצוניות של האדם בצורה אוביקטיבית?

ממה שאתה מספר, משיכה ראשונית יש. הבנאדם נראה "יחסית טוב" בעיניך. 

אז נכון, יש בו משהו מבחינתך שפחות מושך באותו הרגע,

אבל הרי ההשקפה שלנו על האדם משתנה עם ההיכרות.

ברגע שמחליפים מילים, שמתחילות השיחות, שאתה נחשף לנפש של האדם ולא לחיצוניות נטו, גם המראה שלו משתנה בעיניך. לטוב ולרע.

אותו אדם שמנמן שאתה מדבר עליו, שבמבט ראשוני יראה לך לא מושך, יכול להפוך לאדם הכי סקסי מבחינתך. 

ולהפך. אדם שבמבט ראשוני לא מצאת בו ולו פגם אחד, לאחר היכרות קצרה יחשפו בו כל הפגמים החיצוניים (גם אם לא קיימים באמת או באופן מובהק).

כי ככה זה. 

אדם זה מעבר לחיצוניות.

זה בעיקר מי שהוא. מה שהוא.

וזה משפיע על הכל. משנה את כל התמונה.

אנחנו לא מושלמים.

לא אתה ולא אני ולא אף אחד.

בכל אחד יש את הפאק שלו. 

אצל כל אחד מאיתנו מישהו מבחוץ יכול להצביע ולהגיד מה פחות יפה בנו. ובינינו, כנראה שימצא יותר מדבר אחד.

ועדיין, אנחנו מוקפים באנשים שאוהבים אותנו בדיוק כמו שאנחנו. בלי לשנות דבר.

אז מילא לא הייתה כימיה.

מילא היה דייט גרוע.

אבל לזרוק מישהו בגלל דבר כזה?

בלי לתת לזה צ'אנס באמת?

אל תיתן לחברה השיטחית שסובבת אותך להוביל אותך בחיים. תחשוב על המעבר.

יכול להיות שאתה תפספס פה משהו גדול בהרבה, ובסוף, רק אתה תפסיד.

יושבת לי באוטובוס, למזלי אף אחד לא התיישב לידי.

אחרי ריצה מאוטובוס לאוטובוס יש לי נסיעה של שעה לשבת ולנוח.

מוציאה את האוזניות מהתיק, מחברת לפלאפון ומפעילה את המוזיקה.

המוח מתחיל להתרוקן, המוזיקה ממלאת כל ס"מ בי. כל דאגה, מחשבה, היסוס... הכל נעלם.

צועקת בראש את המילים, ורק הרגל מקפצת לה. חושבת לעצמי שאם הייתי כרגע לבד הייתי עוצמת עיניים ונותנת לגוף שלי חופש תנועה.

במקום זה עוצמת עיניים ולוקחת נשימה עמוקה. המוזיקה מתחלפת למשהו יותר רגוע. האוטובוס מתחיל לנסוע ואני פוקחת עיניים ונצמדת לחלון.

משאירה מאחורי עיר של זהב. האוטובוס מתקדם והפלא נגלה לפני. הרים וגאיות, כרמים ומטעים. שקדיות ופרחים, ובעיקר ירוק. כל כך הרבה ירוק! 

השמש שיצאה לה היום כבר מתחילה לשקוע, צובעת את הכל בגווני צהוב-כתום, ואני רק מחכה לאדום שיגיע.

אני בעולם שלי. השלווה מעלה בי חיוך. נפעמת מההרגשה הקיצונית שאופפת אותי כך פתאום. 

כמה פעמים יוצא לי להביט ככה בארץ שלנו? מרגישה שזה לא קרה הרבה זמן לצערי.

אולי את הוולנטיינ'ז הזה אני צריכה להקדיש לך, ארץ ישראל ⁦❤️⁩

גם ככה אותו אני מהללת בשאר ימות השנה :)

תחילה, כששמעתי על הסיפור הזדעזעתי כמעט כמו כל אדם במדינה.

איך כל כך הרבה נשים יכולות להביא את עצמן למצב הזה במודע, מתוך רצון אמיתי?

איך אדם אחד יכול לשלוט בצורה כה עמוקה בכל כך הרבה נשים יחד בו זמנית?

לא הצלחתי לרגע להתחבר לנשים האלו גם אם ניסיתי, הרי זה לא נתפס. לא ראיתי שום היגיון במעשים שלהן.

ואז הסדרה.

3 פרקים ואני פתאום לגמרי רואה את עצמי שם.

וזה מדהים אותי, מזעזע אותי, מבהיל אותי.

נשים אשר נמצאות בנקודת חולשה בחייהן, בנקודה בה הן צריכות הובלה, הדרכה, כתף חמה.

אט אט חדר אל הנפש שלהן ומאותו רגע היו תחת שליטתו.

וכמה שאני מזדהה עם התחושה הזו. חוסר היציבות, חיפוש אחר השקט, חיפוש אחר האדם שידע להביא אותי למקום הנכון. מרגישה כי זו תחושה שחוזרת אצלי די הרבה.

ולרגע אני תוהה לעצמי עד כמה זה בכלל שונה מעולם השליטה? או מעולם השליטה שאני חוויתי?

הרי אני רואה כל כך הרבה אנלוגיות בין הסדרה לחוויות השונות מהעולם הזה.

לאחרונה הבנתי עם עצמי שהצורך שלי בעולם הזה בוער בעיקר כשהאדמה תחתיי רועדת. זה הופך להיות האוויר לנשימה שלי, מה שמחזיק אותי. ובדיוק במקום הזה אני מחפשת את אותו אחד שישחק עם הנפש שלי ויעצב אותה כמו פלסטלינה. 

והשולטים שפגשתי ידעו זאת.

הרי גם אני חלקתי את אותו שולט עם מספר נשלטות שאת חלקן אף פגשתי. 

האם הייתי מרוצה מזה? ברור שלא.

אבל השתדלתי לא לומר מילה. קיבלתי את זה כגורל שלי.

עשיתי דברים שלא רציתי ולא אמרתי מילה.

עשיתי דברים שהשאירו בי טראומות ולמרות שביקשתי, התחננתי שלא, הוסבר לי כמה שאני צריכה לעשות את זה, בשבילו, אפילו בשבילי.

ועשיתי. בכאב לפעמים. בדמעות שקטות. עשיתי. כי ככה אמרו לי. 

כי "את כלבה, את לא צריכה מילת ביטחון".

ולצערי, כנראה שבאופן עצמאי לא הייתי משתחררת מהמצב הזה, אלא נשארת בו. כי כזו אני. אין לי את הכוחות תמיד לקום וללכת, בעיקר כי באותו הרגע אני לא מבינה שאני נפגעת. חושבת שטוב לי.

בדיוק כמו בסדרה.

במבט לאחור מבינה כל כך הרבה, כאשר רחוקה מהסיטואציה.

וזה מה שכל כך זעזע אותי בסדרה. כי ראיתי את עצמי שם, לגמרי.

ואני כל כך מודה שהיום אני לא נמצאת במקום הזה. וכל כך מקווה שלא אחזור אליו בעתיד.

כי לפעמים אני לא קולטת כמה שאני מסוכנת לעצמי, וזה מה שהכי מפחיד אותי.

לפעמים,

כל מה שבא לי זה להניח את הראש על החזה שלך,

כשאנחנו שוכבים במיטה שלך,

והאור כבוי.

שנינו ערומים כביום היוולדנו,

ללא שום בד שחוצץ בינינו. 

מרגישים אחד את השניה.

מרגישה את הנשימות שלך,

את החזה עולה ויורד.

היד שלך מלטפת לי את הגב ברכות,

היד שלי מרפרפת על גופך, בין השיערות בחזה לזין שמתעורר לאור המגע.

בלי מילים.

בלי בדסמ.

בלי הפרעות.

רק אני ואתה בעולם באותו הרגע.

ושקט. שלווה אמיתית.

אבל בינתיים אתה לא פה,

ואני בכלל בעבודה.

כל שנותר הוא לעצום את העיניים בפינה שתפסתי לעצמי בדקות האחרונוך שנותרו לי ולנסות להזכר בתחושה.

לפחות עד לפעם הבאה.

כל גמירה שלי, שלך.

כל נשימה, כל נשיפה.

כל חיוך, כל צחוק,

כל דמעה, כל בכי.

הגוף שלי,

הרגשות,

המחשבות,

הסודות הכי כמוסים.

כולם שייכים לך.

כל שנייה פנויה ביום מוקדשת למחשבה עליך.

כל רגע פנוי מוקדש לשיחה איתך.

כל ערב פנוי מוקדש למפגש איתך.

רק בכדי לעשות לך טוב.

רק שתחייך. 

שתשתחרר.

שתהיה מאושר.

ואם זה בזכותי... הרווחתי כפליים.

כי אתה כל כך מעבר לשולט.

אתה פשוט הכל בשבילי.

יש מילה גדולה יותר מאהבה?

כל כך הרבה עליות ומורדות בכל כך מעט זמן.

שבוע של בכי ושל צחוק,

של אהבה ושל ריחוק,

והכל משתנה כל כך מהר.

ובכל התוהו ובוהו הזה, רק דבר אחד עובר לי בראש:

אני צריכה סשן.

אני זקוקה לסשן.

כמו אוויר לנשימה. 

אני זקוקה לסשן שיפרק אותי וירכיב אותי מחדש,

שיעלים את הכאב הפנימי, ואילו רק לכמה רגעים.

שיתן לי אפשרות לבכות ללא מעצורים, לשחרר הכל.

שיותיר בי סימנים לכמה שבועות טובים.

סשן שאחריו ארגיש מרוסקת, ועם זאת הכי שלמה בעולם,

כי אתה תהיה שם כדי להחזיק אותי ❤

שאתה חושב שאתה יודע מה הכי טוב בשבילי, למרות שזו השיחה הראשונה שלנו בצ'אט.

שאחרי שהחלפנו 2 משפטים כבר הבנת בדיוק מי אני ומה אני צריכה.

שכשאני אומרת שיש לי מישהו, אתה עסוק בלהסביר לי כמה שאני לא זקוקה לו,

כמה שהוא לא עושה לי טוב,

כמה שהוא לא שולט,

כמה שאתה מה שאני צריכה ולא הוא.

שאחרי ה"מה קורה?" "הכל טוב מה איתך?" כבר הספקת לחלוטין להבין מי עומדת מולך. 

שהבנת שאתה השולט האולטימטיבי בשבילי ושבלעדיך אני כלום ושום דבר.

וכל זה מ"הכל טוב מה איתך?"

אני כזו שקופה או שאתה כזה תותח על?

מתי תבינו שכל זה רק מוריד ממכם???

בא לי ללבוש שורטים קצרים, שנותנים הצצה קטנה למה שמסתתר תחתיהם.

בא לי ללבוש גופיה קלילה שנופלת על הגוף, לא צמודה, מעט שקופה, חושפת-לא-חושפת.

בא לי לשים נעל שטוחה, נוחה, פשוטה, שאוכל לעמוד איתה ליותר מחצי שעה.

בלי לעמוד שעה מול הארון. שלא יהיה אכפת לי אם זה מתאים לאותה מסיבה, אם זה מספיק יפה או סקסי, כי כל מה שחשוב זה שלי נוח ככה.

בא לי לצאת למועדון.

למסיבה.

לדאנס בר. 

בא לי לשתות, אבל לא יותר מידי. מספיק בשביל לגרום להסתחרר מעט, מספיק בשביל להסתיר את כל הדאגות ולו לכמה שעות, מספיק בשביל לחייך ללא הפסקה.

בא לי לעצום עיניים. 

להתחבר למוזיקה. 

להרגיש אותה זורמת בגופי, מכתיבה את תנועות הגוף, גורמת לי להזיז את האגן, את הרגליים והידיים. 

בא לי שיתנו לי את החופש לזוז. שיתנו לגוף את המרחב על הרחבה להתפרק לחלוטין.

בא לי לשחרר הכל. להוציא את זה בריקוד, בשירה, בשכרון חושים.

בא לי לסיים את הערב עם כאב רגליים חד. שבשבוע שלאחר אותו ערב אהיה תפוסה בכל הגוף. לתת לגוף לכאוב כי הוצאתי את כל כולי. כי ניקיתי את הנפש. כי סוף סוף נתתי לעצמי חופש.

בא לי בשביל עצמי. 

לא בשביל שיתחילו איתי,

ולא בשביל להכיר מישהו. 

לא בשביל להתעסק כל הערב בצילום סלפי עם חברות,

ולא בשביל לעשות צ'ק-אין בפייסבוק.

בא לי בשביל השלווה.

רק חסר הפרטנר המתאים