תחילה, כששמעתי על הסיפור הזדעזעתי כמעט כמו כל אדם במדינה.
איך כל כך הרבה נשים יכולות להביא את עצמן למצב הזה במודע, מתוך רצון אמיתי?
איך אדם אחד יכול לשלוט בצורה כה עמוקה בכל כך הרבה נשים יחד בו זמנית?
לא הצלחתי לרגע להתחבר לנשים האלו גם אם ניסיתי, הרי זה לא נתפס. לא ראיתי שום היגיון במעשים שלהן.
ואז הסדרה.
3 פרקים ואני פתאום לגמרי רואה את עצמי שם.
וזה מדהים אותי, מזעזע אותי, מבהיל אותי.
נשים אשר נמצאות בנקודת חולשה בחייהן, בנקודה בה הן צריכות הובלה, הדרכה, כתף חמה.
אט אט חדר אל הנפש שלהן ומאותו רגע היו תחת שליטתו.
וכמה שאני מזדהה עם התחושה הזו. חוסר היציבות, חיפוש אחר השקט, חיפוש אחר האדם שידע להביא אותי למקום הנכון. מרגישה כי זו תחושה שחוזרת אצלי די הרבה.
ולרגע אני תוהה לעצמי עד כמה זה בכלל שונה מעולם השליטה? או מעולם השליטה שאני חוויתי?
הרי אני רואה כל כך הרבה אנלוגיות בין הסדרה לחוויות השונות מהעולם הזה.
לאחרונה הבנתי עם עצמי שהצורך שלי בעולם הזה בוער בעיקר כשהאדמה תחתיי רועדת. זה הופך להיות האוויר לנשימה שלי, מה שמחזיק אותי. ובדיוק במקום הזה אני מחפשת את אותו אחד שישחק עם הנפש שלי ויעצב אותה כמו פלסטלינה.
והשולטים שפגשתי ידעו זאת.
הרי גם אני חלקתי את אותו שולט עם מספר נשלטות שאת חלקן אף פגשתי.
האם הייתי מרוצה מזה? ברור שלא.
אבל השתדלתי לא לומר מילה. קיבלתי את זה כגורל שלי.
עשיתי דברים שלא רציתי ולא אמרתי מילה.
עשיתי דברים שהשאירו בי טראומות ולמרות שביקשתי, התחננתי שלא, הוסבר לי כמה שאני צריכה לעשות את זה, בשבילו, אפילו בשבילי.
ועשיתי. בכאב לפעמים. בדמעות שקטות. עשיתי. כי ככה אמרו לי.
כי "את כלבה, את לא צריכה מילת ביטחון".
ולצערי, כנראה שבאופן עצמאי לא הייתי משתחררת מהמצב הזה, אלא נשארת בו. כי כזו אני. אין לי את הכוחות תמיד לקום וללכת, בעיקר כי באותו הרגע אני לא מבינה שאני נפגעת. חושבת שטוב לי.
בדיוק כמו בסדרה.
במבט לאחור מבינה כל כך הרבה, כאשר רחוקה מהסיטואציה.
וזה מה שכל כך זעזע אותי בסדרה. כי ראיתי את עצמי שם, לגמרי.
ואני כל כך מודה שהיום אני לא נמצאת במקום הזה. וכל כך מקווה שלא אחזור אליו בעתיד.
כי לפעמים אני לא קולטת כמה שאני מסוכנת לעצמי, וזה מה שהכי מפחיד אותי.
