יושבת לי באוטובוס, למזלי אף אחד לא התיישב לידי.
אחרי ריצה מאוטובוס לאוטובוס יש לי נסיעה של שעה לשבת ולנוח.
מוציאה את האוזניות מהתיק, מחברת לפלאפון ומפעילה את המוזיקה.
המוח מתחיל להתרוקן, המוזיקה ממלאת כל ס"מ בי. כל דאגה, מחשבה, היסוס... הכל נעלם.
צועקת בראש את המילים, ורק הרגל מקפצת לה. חושבת לעצמי שאם הייתי כרגע לבד הייתי עוצמת עיניים ונותנת לגוף שלי חופש תנועה.
במקום זה עוצמת עיניים ולוקחת נשימה עמוקה. המוזיקה מתחלפת למשהו יותר רגוע. האוטובוס מתחיל לנסוע ואני פוקחת עיניים ונצמדת לחלון.
משאירה מאחורי עיר של זהב. האוטובוס מתקדם והפלא נגלה לפני. הרים וגאיות, כרמים ומטעים. שקדיות ופרחים, ובעיקר ירוק. כל כך הרבה ירוק!
השמש שיצאה לה היום כבר מתחילה לשקוע, צובעת את הכל בגווני צהוב-כתום, ואני רק מחכה לאדום שיגיע.
אני בעולם שלי. השלווה מעלה בי חיוך. נפעמת מההרגשה הקיצונית שאופפת אותי כך פתאום.
כמה פעמים יוצא לי להביט ככה בארץ שלנו? מרגישה שזה לא קרה הרבה זמן לצערי.
אולי את הוולנטיינ'ז הזה אני צריכה להקדיש לך, ארץ ישראל ❤️
גם ככה אותו אני מהללת בשאר ימות השנה :)