אני לא ממש יודעת להגיד למה זה קרה
ובכלל, זו פעם ראשונה שבכלל קרה לי דבר כזה.
אולי כי אותו יום היה היום הכי קשה שחוויתי איתך,
אולי ביחד עם כל התחושות שבי לאחרונה שקצת הורידו אותי.
באותו יום בכלל לא הייתי חרמנית.
אפילו להפך.
הייתי סגורה ומרוחקת. קצת מפוחדת. לא ממש יודעת מה לעשות.
זה לא מנע ממך לחדור אלי. ואני הזונה שלך, כלי לשימושך. חור.
הרגליים נפתחות באופן אוטומטי, הגוף נותן את עצמו, אבל הראש לא שם בכלל.
אתה חודר עמוק יותר ויותר. ועם כל נעיצה שלך בי אני מרגישה את החומות שבניתי בשבוע האחרון רועדות, מתפרקות. מרגישה את השברים שנוצרים בהן.
אתה מזיין אותי חזק ונוגע בי.
"את שלי, נכון זונה?"
כן אדוני.
אני שלך.
אתה מאונן לי ולמרות שאני לא חרמנית אני גומרת, ועם הגמירה החומות נשברות.
אני לא מצליחה לעצור את הדמעות, וכל מה שקרה בשבוע האחרון יוצא ברגע אחד.
אני מבטיחה שניסיתי לעצור את זה אבל לא הצלחתי.
ואתה חיבקת,
וליטפת,
והצמדת אותי אליך,
ולא אמרת מילה.
נתת להכל לצאת.
לכל המחשבות הרעות, לתסכול, לגעגוע, לפחד.
וכשהכל כבר יצא ולא נותר בי דבר, הבטת בי, נישקת אותי, והזכרת לי
אני שלך,
ואתה שלי,
ואנחנו יחד.
תודה אדוני, אהובי.
לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך.
