איבוד

והיום אצל שיר דמיינתי גוש אפור ורך למגע. 

ברגעים טובים אני יכולה לשבת עליו כמו סלע גדול ולהניח את היד עליו- עלי. לתת לדמעות לזלוג בשקט ואחר כך לחזור. 

בימים משוסעים הוא מתיישב לי בגרון וזה הכאב הזה שכמעט אי אפשר לשאת. את המחשבה. 

(כותבת כדי לזכור. היא אמרה שאנשים בתהליכים דומים חווים איזה סוג של חופש. 

במחשבה בלתי צלולה ניסיתי לדמיין איזה חופש. "זכיתי" בחופש לעשות את כל מה שכבר ממילא היה לי.)

(המיינד הוא המזיין הכי גדול שלנו) 

והיא אמרה בקולה המתוק והחומל והיה נדמה לי שגם היו לה דמעות (עלי, עליה):

זה לא יחזור. 

ואני, אחזור?