לפני שנתיים. 11 באפריל 2022 בשעה 6:11
ממרחק הזמן שאין לו סוף
דהה צבען של התמונות הקודמות.
נושפת באבק שהצטבר על התשע. קוראת מהר כי זה כואב.
התמונה העשירית היא אני. לבד.
עומדת על סף המצרף
מחזיקה ביד חזק
משהו שנראה כמו מצפן ישן אולי מקולקל. מנסה להיזכר איפה הוא אבד לי.
האבק, העשן, הערפל הצהוב
(את טוענת שאני אוהבת כשכואב)
(אני מנסה לשים שם רקע אחר, פרחים, אגם, משהו)
(אני מצליחה רק להלביש אותי בבגדי steampunk)
והקול
הלמות הלב.
את אומרת שאת לא מנסה לשנות אותי, אז מה כן.