ואני אז הלכתי ברחוב בשמלה חגיגית ואיפור כאילו הכל ממש בסדר. ממש בסדר. שמש תופת שרפה בשמים והבעירה ראשי אילנות ואמרה לי שבת. הלוואי שהיה לי איבוד ללכת אליו. לא שייכת לשום עולם לשום אדם ולעצמי זרה. ורציתי שם על הספסל ההוא בוכה שתבואי לקחת אותי. בית שהוא כלא-כלא הוא בית. רוצהלברוחרחוקמכאןמכולםמכולכםרוצהלבד ומהו הפחד. ומהו הדבר שחונק אותי ככה.
ועכשיו על מיטה זרה הבדידות והכאב זולגים לי דרך העינים.
והאם תקראי. האם תדעי. האם תביני.
הֲתָבוֹאִי אֱלַי הַלַּיְלָה?
כְּבָסִים כְּבָר יָבְשׁוּ בֶּחָצֵר.
מִלְחָמָה, שֶׁאַף פַּעַם לֹא דַּי לָהּ,
הִיא עַכְשָׁו בְּמָקוֹם אֲחֵר.
וּכְבִישִׁים שָׁבִים בְּלִי הֶרֶף
לְבָדָם, כְּסוּס בְּלִי רוֹכְבוֹ
וְהַבַּיִת נִסְגָּר בָּעֶרֶב
עַל הַטּוֹב וְהָרַע שֶׁבּוֹ.
וְיָדַעְנוּ הֵיטֵב, כִּי הַגְּבוּל הוּא
קָרוֹב, וְאָסוּר לָנוּ שָׁם.
אָבִי הִתְפַּלֵּל: וַיְכֻלֻּוּ
הָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.
צָבָא וְהָאָרֶץ הֶאֱפִילוּ,
עוֹד מְעָט וְכָבֶה הָאוֹר.
הַמִּצְוָה בָּהּ שָׁמַיִּם הִתְחִילוּ
שוּב הַשְּׁנַיִם צְרִיכִים לִגְמֹר
יהודה עמיחי