אז יצא נוסח סמי-רשמי. ומודיעים לחברים קרובים. מילים מדודות וזה מונח ככה ביננו מרחף ונוחת על השולחן אף אחד לא נוגע המבט מוסט. כמה חיכיתי לרגע הזה שיגיע ועכשיו אני מלאת תימהון. איזו תפילה לשאת. בעלמא די ברא. כרעותא. או תפילת הלל. שהחיינו. כמה זה מבלבל מטלטל ככה להתאבל וככה לשמוח וככה לרצות וככה לפחד. ואיפה את ולמה לא לידי. ולמה את לא עונה, דוקא הרגע. אני צריכה אותך.
אני יושבת שבעה השבוע. מותר? בוכה הרבה ובשקט, לא מדפדפת בתמונות, ולא מעלה זכרונות. לא מקבלת מנחמים, לא לובשת שחורים, קורעת הכל חוץ מבגדים. קרעים קרעים פזורים חיי. איך להתאבל על משהו שעוד לא קרה או קרה כבר מזמן כל כך. על חיי שהיו או שלא היו אני מתאבלת, על מותי, אלמותי. ובוחרת בחיים.
נפרדת ומשחררת מעלי תקופה של כאב וקושי ובדידות איומה. וחושך. ושקר. הצלקות ודאי ישארו כדי להזכיר לי. מוטב כך.
ואת. ברגעים כאלה אני נזכרת שאת פרא. ולמה את לא עונה לי.
