(אני בכלל לא בטוחה שאת אוהבת שאני כאן)
איך שצוואר מושט. נמתח ושט על פני מרחק בין גופי. גוף שלי גוף שלך. מרחק משתדל ומצטמצם במתיחת צוואר. הגידים משתרגים מעצמות הבריח האלה המודגשות ועד ללסת החזקה. הגוף פונה קדימה אבל הראש מסובב לחלוטין ונתון אליה. אֵלַיִךְ, יפה כלבנה. והתנועה הזו יש בה תשוקה והתמסרות ואמונה. ורוך ואהבה. וצורך והשתוקקות. ואת ואני.
והשפתיים שלי מוגשות אליך. שלך יונקות את שלי בתנועה מושלמת, שמעניקה וגם תובעת רעבונה. הנה תביטי היטב, פרא, שפתייך מעט פעורות ואני יכולה להרגיש ממש עכשיו את הלשון שלך שמחפשת את שלי.
והקפה בצד והשוק ההומה וקווצת שיער סוררת וקוקו לא ממושמע סימנים של גיל ושל שנים ועגילים תואמים ומה שלבשנו. אי במקום ובזמן. שמורת טבע סודית שלנו. כמה יופי.
(בלילות כאלה אני נזכרת שאי אפשר לאלף פרא. אפשר רק להתבונן בהשתאות)